ההרצאה תבחן את סוגיית המרכז והפריפריה בארץ ישראל בתקופה הצלבנית ובתקופה הממלוכית מנקודת המבט של כלי החרס. בחינה זו מתבססת על מכלולי כלי חרס שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות של רשות העתיקות, בעיקר בצפון הארץ, והועמדו לרשותי באדיבותם של מנהלי החפירות.
חלק מהמכלולים הללו נספרו, כך שהשוואה כמותית של טיפוסי הכלים השונים מאפשרת אפיון של מכלולים מייצגים והסקת מסקנות שונות.
בעזרת ממצא כלי החרס, נבדוק כיצד המרכז והפריפריה באים לידי ביטוי בשני מימדים שונים במשך תקופות אלה.
במימד הרחב:
ארץ ישראל בתקופה הצלבנית היא מרכז הממלכה הצלבנית במזרח. בהתאם לכך מיובאים אליה כלי חרס רבים בתנועה הימית הרבה המגיעה מאירופה וממזרח הים התיכון.
לעומת זאת, הארץ היא פריפריה בתקופה הממלוכית, בהיותה פרובינציה המרוחקת ממרכזי השלטון אשר במצרים ובדמשק. בהתאם לכך, יש הפסקה מיידית של ייבוא כלי החרס והמכלול הקירמי מתאפיין בכלים פשוטים, עם מעט מאוד ייבוא מהמרכז השלטוני במצרים, ובהמשך – מעט יבוא מאיטליה, מספרד ומסין.
במימד הצר:
בתקופה הצלבנית, עכו – עיר הבירה ועיר הנמל הראשית של ממלכת ירושלים השנייה – מייצגת את המרכז. ובו בזמן, אתרים כפריים שונים בתחומי הממלכה מייצגים את הפריפריה של עכו. בהתאם לכך, בעכו נמצאו יותר כלים מזוגגים מיובאים לעומת מיעוטם באתרים הכפריים, שבהם נמצאו יותר כלים מזוגגים מתוצרת מקומית ויותר כלים העשויים ביד.
בתקופה הממלוכית, צפת – המרכז השלטוני בגליל – מייצגת את המרכז, ואתרים כפריים בסביבתה ובגליל המערבי מייצגים את הפריפריה. בהתאם לכך, בצפת נמצאו מעט מאוד כלים מזוגגים מיובאים ובאתרים הכפריים עוד פחות מכך, ובהם נפוצים יותר כלים העשויים ביד.
