כתב האתר "היום" – דויד פרץ ביקר בצפת וכתב כתבה להלן:
ככל שאתה מצפין, הכבישים מסתבכים. משאית עייפה לפנות בוקר חותכת פסי הפרדה כדי להגיע לקריית שמונה. הנהגים מאחור אפילו לא צופרים. ככה זה בפריפריה של הפריפריה – הזמן והמקום דורשים הלך רוח אחר. הפיתולים עולים אל השמיים, רגע לפניהם צפת מגיחה. על צלע ההר כתובות שלל קבלות פנים – "בירת הגליל", ו"העיר שאין כמוה בעולם", ארכיאולוגיה של מיתוג עירוני. פסל של איש בטלית תוקע בשופר, ממולו אחר מנגן סקסופון, מסמנים את המרחב בין קודש לכל הג׳אז הזה של פסטיבל הכליזמרים שיתרחש בצפת השבוע. הם שם כל השנה. השלט בתחתית שובר את הלב : "לא עוצרים עד שמוצאים – היימנוט מחכים לך בבית".
בשכונה על שם הרב עובדיה קוראים למינימרקט "אַבְקַת רוֹכֵל", משיר השירים, אם תהיתם. גבר חרדי מניח ערימת חטיפים משמעותית על הדלפק. ״להוסיף לך שוט ערק?" קורץ ראובן בעל החנות, "וואלה, אחי, ממש", הגבר צוחק, "ילדים ב'בין הזמנים'", הוא פותח את ידיו כלפי מעלה. לא משנה המגזר, הורים באוגוסט זה עניין.
בית כנסת ומקווה, הוצאת ספרי רבי נחמן, מאפיה "כמו בירושלים". דקות ארוכות יחלפו בטרם אראה איש ללא כיפה. המדרכות צרות, הכבישים מתחזקים, הרחוב כולו בתנופת שיפוצים ובנייה. קבלן מציע דירה עם מפרט עשיר, מתחת כתבה היד הנעלמה: "קקון לך הביתה".
הגעתי לצפת כדי לדבר עם יוסי קקון, ראש עיריית צפת, על פסטיבל הכליזמרים, ועל צפת בין הזמנים. קודם רציתי לדבר עם האנשים ברחוב, להבין מה הם מרגישים ביחס לעירם המשתנה בזמן.
שני נערים עם כיפה שחורה משחקים שחמט ברחוב צה״ל. למרות הסימבוליות הם מסרבים לדבר עם זרים. אני ממשיך ומטפס מעלה אל מרכז העיר, כחוזר בזמן.
״תראה רק כמה חנויות נסגרו ועומדות להשכרה ברחוב הראשי, העיר נראית זוועה, אין כלום פתוח ואין עזרה. הוא ראש עיר רק של חרדים, אפילו לא לעדות המזרח ובטח שלא לחילונים", אומרת מ׳, תושבת צפת לשעבר, שמגיעה לבקר חברה ולפני שנוסעת חזרה עוצרת בפלאפל צפתי – "לאלו", כדי להביא מנת זיכרונות לבנה. "לאלו פה?" היא שואלת את המוכר – "איפה, לאלו מזמן עזב למרכז", הוא צוחק.
"אתה מבין?" היא פונה אלי, "זו הסיבה שחרדים תמיד צריכים להיות בקואליציה, ולא בראש. הם לא יודעים למשול בכיפה".
