האדריכל גיא מילוסלבסקי, הבעלים והמנכ"ל של משרד מילוסלבסקי אדריכלים, גדל בצפת וגר היום בגבעתיים.
"בשבילי צפת היא נופי ילדות של פריחה והרים, תצפית על הר מירון ולעבר המדרונות של ואדי עמוד, ענן שפשוט שוכן על ההר ושמש יוקדת בקיץ. היא מצודה, עמק התכלת והעיר העתיקה, היא חוויות של שקט וקדושה של יום השבת ובתי הכנסת, ריחות של פרי ומשבי רוח, קור מקפיא ופתיתי שלג נערמים.
"זכרונות של פאלפל טריטו, גולדנבוים, מסעדת גנון ינקו, גרינבוים וצבי, מתנ"ס בלום והמכולת של פוני. צפת היא הרבה יותר מילדות, היא החותם שאתה מאופיין בו. היא הטוויסט הקטן שמייחד אותך ומה שגורם לך לא פעם לחשוב ולנהוג בקודים שהוגדרו לך בהארד דיסק ולשאוב ממנו את הטוב והאמיתי, את ההבנה שאתה כאחד האדם ופיתוח המודעות לצניעות ודרך ארץ".
עם כל האהבה לצפת, איך הגעת ללב גוש דן?
"העלייה מאזור הצפון לעיר הגדולה הייתה בהחלט זעזוע לא קטן בכל היבט שרק חושבים – מזג האוויר, סביבת המגורים, העולם העסקי ומרכיבים חברתיים".
המקורות הצפתיים משפיעים על אופי העבודה שלך?
"משרד מילוסלבסקי אדריכלים הוקם על ידי סבי בצפת בשנת 1937. המשיכו אותו הוריי, ולפני כעשור הניהול עבר לידיי. מטה המשרד עבר למרכז, וצמחנו ממשרד מקומי לכ-80 אדריכלים ב-9 צוותים.
התמקצענו בתכנון מגדלים ופרויקטים מעורבי שימושים מורכבים ומאתגרים.
"העבודה שלנו יוצרת סינרגיה בין האדריכלות של דור המייסדים, שהובילו פרויקטים רבים אשר עיצבו את קו הרקיע של גוש דן ושל ערים רבות בישראל, בשילוב עם היצירתיות של אדריכלים צעירים, שמביאים איתם חדשנות, נועזות וחשיבה מחוץ לקופסה.
"מתוך החוויה הזו, של הצמיחה במקום הקטן שבו הכרתי את כולם והיו לנו חיי קהילה, אני חושב שהאתגר שלנו כמתכננים עירוניים הוא ליצור חוויית קהילה גם במרכזי הערים, הן במרכז הארץ והן בפריפריה".
מה דעתך על תוכנית משרד הבינוי והשיכון להגברת הבנייה בפריפריה?
"הניסיון של התוכנית לבצע הסטה מלאכותית של הביקושים לפריפריה פשוט לא יעבוד. חייבים להגדיל את האטרקטיביות של אזורי המגורים בפריפריה. מענק לא יניע אנשים לעבור לשכונות חדשות, שאין בהן תשתיות של כבישים, תחבורה ציבורית וחינוך, במרחק שעה נסיעה מהעבודה. בוודאי שהטלת עלויות הפיתוח על הקבלנים תייקר את עלות הקרקע ותקטין את הסיכוי שהם יבנו בפריפריה".
אם כך, מה כדאי לעשות כדי להאיץ בנייה והיצע בפריפריה, וגם לעודד את הביקושים?
"כמי שגדל בפריפריה, יש לדעתי משמעות גדולה, חברתית ודמוגרפית, להפניית משאבים אמיתיים לאזורים שאינם בליבת המדינה. פיתוח הפריפריה הוא הדרך לקידום כלל אזרחי המדינה ויכול להיות חלק מהפתרון לנושא הציפוף ומרכיב משמעותי בגיבוש ההבנה הכלכלית שלא כל אזור במדינה פותר את בעיותיו, אלא שהשותפות לפתרון היא כוללת.
"המשמעות היא עידוד פרויקטים של התחדשות עירונית במרכזי הערים, גם במרכז וגם בפריפריה, בנייה לגובה בצפיפות גבוהה, תוך דגש על עירוב שימושים שיעניק לדיירים את הקירבה לכל השירותים. תושבי המתחם יוכלו להוריד בבוקר את הילדים לבית הספר הקרוב, ללכת ברגל לעבודה, למרפאה, לקניות, לבית הקפה ולחדר הכושר, לבקר את ההורים בדיור המוגן הסמוך – הכל קרוב.
"מהלך זה יצמצם את התלות בתחבורה פרטית וציבורית, יקטין את הפקקים וזיהום האוויר בערים, ייתן לתושבים גישה למוקדי תעסוקה, שלרוב נמצאים במרכזי הערים, ישדרג את איכות החיים בזכות מרחק ההליכה הקצר ויקטין את ההשקעה הלאומית הנדרשת בפיתוח תשתיות לשכונות חדשות".