הכל התחיל בצפת

"לא היינו משפחה קשת יום", הוא מספר בראיון שמתקיים באמצעות הזום. "הייתי מגדיר את זה כמשפחה מהמעמד הבינוני שחוותה תקופות טובות ופחות טובות. המצב בבית לא היה מזהיר מבחינה כלכלית, תחושת המצוקה בהחלט היתה שם".
היום הוא איש עסקים אמיד ומצליח, שיחד עם אחיו הבכור רפי (64) ואחיו הקטן משה (54) מנהלים כמה חברות עסקיות באפריקה. דווקא מהמקום שבו צמח – הילד הזה, שחווה את כאב המחסור – הרגיש שהוא לא יכול לראות שהמדינה מפקירה בזמן הקורונה את התלמידים הכי חלשים.

"הקורונה פרצה בחודש מארס, כבר אז משרד החינוך התגאה בלמידה מרחוק. התחלנו לקבל עוד ועוד פניות והבנו שהמחסור במחשבים מטורף. כל המדינה עסוקה במחסור בביצים ואף אחד לא מתעסק בזה. זה יוצר תסכול מטורף אצל התלמידים, תחושה שמסתכלים עליהם מלמעלה. כנער היתה לי הרגשה שיש לי הזדמנות שווה להצליח. שאם אלמד, אשקיע, אתקדם, אוכל להגיע רחוק – היום הפערים פשוט לא מאפשרים את זה".

כבר שני עשורים שהוא נמצא בעשייה החברתית. לפני כשנתיים הקים את "אחינועם", עמותה אשר נושאת את שם אביו ופועלת לקידום נוער בפריפריה. אבל המחסור במחשבים שאמורים לשמש ללמידה מרחוק דרבן אותו לעמוד בחזית. "המדינה החליטה על למידה מרחוק? בסדר גמור. אבל מהגל הראשון ועד עכשיו היתה חצי שנה להיערך. איפה הייתם? שלחנו מכתבים, התרענו, הצענו פתרונות, אבל אין עם מי לדבר. תארו לכם תרחיש שבו עומד מנהל בית ספר מחוץ לשער בכל בוקר, ומונע מתלמיד שהוריו מובטלים להיכנס לבית הספר. הרי המדינה היתה בוערת, נכון? מהדורות חדשות היו נפתחות עם הסיפור הזה. רבותיי, תתעוררו, זה בדיוק מה שקורה כעת".

עוד נחזור אל הביקורת הקשה שיש לו על מערכת החינוך, אבל קודם קצת על האיש עצמו וסיפורו מעורר ההשראה. הוא נולד עשור אחרי קום המדינה, למשפחה שחיה במשך דורות בצפת. בגיל 17 אמנם נאלץ לעזוב את בית הספר והלך לעבוד, אך בשנת 1976 התגייס לצה"ל. מפגש מקרי עם יפי הבלורית והתואר שינה לו את התוכניות: "היה לי ברור שאני רוצה להיות שריונר כמו אבא שלי", הוא מספר. "כשהגעתי לבקו"ם היו שם חבר'ה עם ג'יפים שהיו נראים מאוד קרביים. בדיעבד התגלה שהם מסיירת צנחנים. החלטתי שאני חייב להגיע לשם, עברתי גיבוש, עשיתי מסלול לוחם ויצאתי לקצונה".