עו"ד ד"ר ניסן שריפי, המייצג את תושבי צפת המתנגדים להעלמת ממצאי החפירה, ובעצמו חוקר של תולדות צפת, ציין כי:
"מדובר במנהרה ההתקפית היחידה אשר ידוע עליה מתקופת מלחמת השיחרור (מלבד תעלות הביוב ששימשו את כוחות ההגנה בירושלים). באמצעות מנהרה זו קיוו התוקפים הערבים להחדיר חומרי חבלה מתחת לבית אשת"ם, שהיווה בזמן מלחמת השיחרור מוצב קדמי וחשוב ביותר של כוחות המגן היהודים. אירע נס, וגשמי הזעף שירדו בחורף 1948 גרמו לקריסת המנהרה בטרם הפכה למבצעית. תושבי צפת היהודים ניצלו. אסור לנו בתכלית האיסור לוותר על אתר היסטורי זה. כמו כן, ישנם באתר מימצאים מהמאה-16, לרבות מבנים מתקופה זו, המהווה את תקופת תור הזהב של צפת. בכל עיר תיירותית ברחבי העולם משמרים פנינות היסטוריות שכאלה, וחבל כי דווקא עיריית צפת ומשרד התיירות יחסלו במו ידיהם בסיכול ממוקד אתר חשוב זה".
בס"ד
בּוֹר סוֹד
כתב וצילם: רפאל מלכה
צילומים: יניב ברמן – רשות העתיקות
'אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי.'
[ נעמי שמר / שבחי מעוז ]
לא בכל יום זוכים ארכיאולוגים לחפור באדמה ולמצוא ממצאים, שיש בינינו אנשים שיכולים לספר עליהם בגוף ראשון. לכן, כשניגשו אנשי רשות העתיקות לחפירה ברחבת האוטובוסים של כיכר אשת"ם, הם מצאו בין השאר (על כך בפעם אחרת) חוליית אבן – פתחו של בור מים, אשר הוביל פנימה אל מה שנראה כמו מנהרה צרה, שדפנותיה מטוייחות. מששמע על כך רפאל כמוס, מיהר לבקר בחפירות, מרוגש כולו, וסיפר לארכיאולוגים כי אחרי שחרור העיר ב-48, הסתובב בעיר הערבית, ומצא את המנהרה, ואף נכנס אליה. שמחתו הגדולה נבעה מן העובדה שזה שנים שהוא פונה אל הנהגת העיר המתחלפת, ומבקש כי יחשפו את המנהרה למען הדורות הבאים, אך לא זכה שהדבר ייעשה.
סיפורה של מנהרת הסתרים, אשר חפרו הערבים מתחת לחנויות השוק, בכיוון צפונה, במטרה להגיע אל בניין אשת"ם, המרכז המסחרי, שנבנה לכתחילה כעין מבצר בטון בפאתי הרובע, לקח מלקחי מאורעות תרפ"ט 1929. אם יגיעו לפינתו הדרומית מערבית של הבניין, יוכלו להניח מטען נפץ שימוטט את העמדה שמעליו, ממנה המטירו היהוד כדורים, על כל אזור השוק.
קטע זה מוכר היה על ידי הלוחמים כקטע סטלינגרד או קטע ד', עליו הופקד בנימין גייגר, שהלך לעולמו השבוע. מספר מאיר מיבר (מייברג), מפקד ההגנה בצפת, בספרו 'בצל המצודה': 'באחד הלילות הזעיקני (בנימין גייגר) למטה הקטע שלו וביקשני לבדוק יחד אתו מה פשרו של רעש מונוטוני עמום, העולה מן השוק הערבי בקרבת עמדת בלויגרונד. עלינו יחד לעמדה. פה ושם נורו יריות בודדות, החשיכה הייתה רבה. באמת שמענו בבירור רעש הדומה לגרידת טיח בכף טייחים, האזנו היטב. הרעש היה מקוטע ולסירוגין, אבל בלתי פוסק, וללא קשר למשק היריות.' מאיר סמך ידו על בנימין, אותו תיאר כ'אדם מוצק ובריא, בעל אומץ לב נדיר'.
ממשיך ומספר בנימין גייגר בספרו 'אחד מזקני צפת': 'התבקשתי להתקרב בזחילה למקור הרעש ולזרוק רימון יד, בעיקר כדי להשקיט את הפחד של אנשי העמדה ולהרגיעם. הזעקתי את שני אנשי המ"ן מאותו קטע, משה וולך ויוסי פינטו, מתוך ידיעה שעליהם אני סומך. הודעתי להם שאני זוחל אל מעבר למכשולים שלנו ולקיר המחסום, מתקרב לשוק עד כמה שאוכל, וזורק רימון. הם היו אמורים לחפות עליי במקרה שאתגלה, וכך היה. שניהם התמקמו בפינת הבניין, ואני החילותי לזחול, כשתחושת השליחות עומדת בראש מעייניי וממלאת אותי אומץ ונחישות. הערכתי שיעברו כחמש עשרה עד עשרים דקות עד שאגיע למקום זריקת הרימון. כולי מתוח וקשוב, התקדמתי בזחילה איטית, שעל אחר שעל, כשאני משתדל לא לעורר שום רעש או לבצע תנועה מוטעית. כשהתקרבתי לעמדות הערבים, עצרתי והאזנתי היטב, אך לא שמעתי דבר. החלטתי שאין סיבה לזריקת הרימון יקר הערך. הזמן כאילו עמד מלכת, אך ללא היסוס נצרתי את הרימון היקר והתחלתי לשוב לאחור … בהגיעי למרכז קיבלו את פניי בשמחה רבה אנשי המ"ן, אנשי המטה ובראשם מפקד העיר מאיר מייבר. לא הבנתי את פשר השמחה. או אז אמר לי מאיר: 'אנו מחכים לפיצוץ. חלפה כמחצית השעה מאז יצאת והתחלנו לחשוש לגורלך.' לדבריו המשימה נועדה להרגיע את אנשי העמדה שהיו דרוכים ומודאגים כששמעו את הרעש, אולם הדאגה והמתח לא חלפו …'
ממשיך ומספר בנימין: 'לימים, אחרי שחרור העיר, נפתרה תעלומת הנקישות העמומות, שפשרן נותר עלום באותו לילה. להפתעתנו הגדולה מצאנו מנהרה שהחלה מתוך החאן הערבי, ששכן במרחק של כחמישים מטר מהעמדה הקיצונית, במרכז המסחרי. המנהרה הייתה אמורה להגיע עד לקיר המערבי של הבניין. הערבים זממו להניח חומרי נפץ ולפוצץ את העמדה על אנשיה. גשמי הזעף הרבים שירדו באותו חורף מוטטו את החפירה מתחת לגרם המדרגות המפריד בין הרבעים. הערבים כנראה חשבו שהמנהרה נחשפה והפסיקו לחפור. מזימתם לפוצץ את הבניין על יושביו ומשם להמשיך לעבר הרובע היהודי, נכשלה, מבלי שנעשתה כל פעולת מנע מצדנו.'
כשביקרתי בחפירות ביקשתי לבקר במנהרה, ירדתי בסולם מאולתר, ונכנסתי אל המנהרה, אפלולית טבולה בריח טחב קידמו את פניי. המנהרה צרה היא, ומטוייחת בטיח אפרפר, שרעשי טיוחה שמע מאיר מיבר ותיאר כ'רעש הדומה לגרידת טיח בכף טייחים'. המנהרה ניצלה מאגרי מים קדומים (מאות 16-18) ועברה דרך חלליהם. כשיצאתי, נפגשתי עם צוות תאגיד השידור כאן 11, שבאו לצלם כתבה על התגליות, הם ראיינו את רפאל כמוס, שסיפר את סיפור סוד המנהרה. למה סוד? מפני שבזמן אמת, התקבלה החלטה ששומרים את העניין בסוד, מפני שידיעה כזו יכולה לזרוע פחד בתושבי הרובע, מסביר רפאל כמוס. אני מתבונן בו, וחושב שיש צורך דחוף לארגן שורה של מתנדבים שיתעדו את זכרונותיהם של כל וותיקי צפת. מי שזכה לשמוע את סיפורי צפת מפיו של בנימין גייגר, שבאופן כמעט מיסטי הלך לעולמו, בדיוק בשבוע חשיפת המנהרה, יודע שעליו נאמר הפתגם 'בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה'.
