הקרב על צפת נערך בין "ההגנה" והפלמ"ח לכוחות "צבא ההצלה" הערבי. הקרב נסתיים בניצחוננו, ובעקבותיו עזבו הערבים את צפת.
בזמן האימפריה העות'מאנית היו בעיר כ-7500 יהודים וכ-6000 ערבים, בתקופת המנדט הבריטי האוכלוסייה הערבית הייתה לרוב.
במאורעות תרפ"ט ב-29 באוגוסט 1929 ערבים תקפו את היהודים ורצחו בנשק קר 18 איש ופצעו עשרות נוספות. הבריטים התערבו מאוחר והגנו על היהודים בסראיה בזמן ביזת בתיהם.
במאורעות המרד הערבי, היו כ-70 חברי הגנה בעיר, ב-13 באוגוסט 1936 תקפו ערבים מכיוון בית הקברות העתיק לרובע היהודי. ורצחו אב ושלושה מילדיו.
מפקד הרובע מאיר מייבר, מ"ההגנה" פעל להכנת הרובע ללחימה לעמידה במצור ובהסתרת נשק בסליקים. הבריטים לא התערבו ופעלו לפנות את כוחותיהם מן העיר.
הם רק יצרו חיץ, שורת מדרגות ארוכה ורחבה שהגיעה עד למשטרה, וכך הפרידו בין הצדדים. גרם זה נקרא "מעלות עולי הגרדום". מי שניסה לעבור בגרם, נורו כלפיו יריות, גם פרוז'קטור האיר מבניין המשטרה.
היהודים מנו בצפת כ-1,500 נפש, והערבים מנו כ-11,000 ועם הכפריים, כ-20,000 נפש. הרובע היהודי השתרע על שטח קטן בחלק הצפוני-מערבי של העיר ונשלט ע"י הערבים שהחזיקו את הר מצודת צפת. על הר כנען, היה בניין משטרה מסוג טיגארט ששלט על העיר כולה.
לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, הוחמר המצב בגלל הכללת העיר במדינה היהודית. מצבת כוח האדם של ההגנה ברובע היה (יחד עם אצ"ל ולח"י) 250 איש. מנגד, עמדו כ-3,000 לוחמים ערביים, עפ"י מקורות אחרים מספרם היה נמוך יותר – כ-700 לוחמים.
ההתקפה הראשונה של הערבים הייתה ביום שישי ה-2 בינואר ונמשכה כ-9 שעות. לכוחותינו הרוג אחד, ולכוחות הערבים אבדות רבות. מייבר הנחה לקמץ בתחמושת, וכי כל לוחם ייקנס ב-25 גרוש באם יירה ללא צורך.
במקביל, החלו להפיץ עלון כדי להרים את המורל, "קול צפת", שהופץ במחתרת להעברת מסרים הנוגעים לדרכי ההגנה והנחיות מטעם הפיקוד. סיסמתו נלקחה מספר במדבר:
"קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"
המתיחות גברה, לאחר חטיפתו של אחד ממנהיגי הערבים (19 במרץ), אבו עוסמן, כדי לסכל פיגועים. כתגובה הערבים תקפו ואף פנו לבריטים כדי להשיבו. לפיכך, מייבר הנחה שאם לוחם יפצע וייפול בשבי, עליו להפעיל רימון על עצמו ועל האויב.
הוחל מצור על העיר לאחר שנרצחו 7 נוסעים בהתקפה על אוטובוס אגד ב-14 באפריל 1948 הציעו הבריטים לפנות את האוכלוסייה הבלתי לוחמת אך נענו בשלילה.
ב-16 באפריל בשעה 14:00 העמידו הבריטים משאיות בחצר המשטרה העירונית ועליהן דגל לבן והכריזו שוב על רצונם לפנות אוכלוסייה יהודית תוך שעה. "ההגנה" ענתה בשלילה במודע שהחלטה זו גורלית לחיי האנשים. הסיסמה הייתה: "המגינים יגנו".
הערביים תפסו מיד את מתקני הבריטים. הלא לוחמים הסתגרו במרתפים ומרגע יציאת הבריטים בשעה 15:00, החלה התקפה ערבית שנמשכה 14 שעות. הם ניסו לפרוץ באש כבדה, פיצוצי בתים וזריקת רימונים אך נהדפו. להגנה היו עשרה פצועים. בקרב הערבים נרשמו 18 הרוגים ופצועים.
מייבר שלח בקשת תגבורת לסגן מפקד הגדוד השלישי של חטיבת יפתח בפלמ"ח. הוצע לו 2 מחלקות חי"ש אך הוא הסתפק במחלקה אחת מהפלמ"ח.
מחלקתו של אלעד פלד, הייתה מצוידת היטב. היא יצאה בליל שבת הגדול, ה-17 באפריל בשעה 03:00 מהר כנען ועברה בדרך קשה תוך כדי עקיפת עין-זיתון העוינת. בשעה 05:00 עם אור הבוקר, הגיעה לרובע.
אלעד פלד נתמנה למפקד הכוחות בצפת, וביחד עם מייבר ניהלו את המערכה. לוחמי הפלמ"ח תגברו עמדות. היה צורך לחזק את הביצורים ברובע. חג הפסח חל בשבת והרבנים חתמו על הודעה שהעבודות הן משום פיקוח נפש ומותר ואף חובה להמשיך בהן.
נדרשה הגעתו של כל הגדוד השלישי. לפני כן, היה צורך לכבוש את עין זיתון וביריה. במקביל נפתחה התקפה מכיוון לבנון על רמות נפתלי. יגאל אלון הבין שצפת היא המפתח להצלחת כל החזית ונמנע משליחת תגבורת לרמות נפתלי. עם כניסת כל הגדוד לעיר, משה קלמן התמנה למפקד בעיר.
ב-6 במאי 1948 בשעה 01:00 החלה התקפה לכיבוש המצודה והפטמה שמעליה. לפני כן החלו להפגיז את האויב במרגמות דוידקה. האויב היה מוכן להתקפה וכוחותינו נאלצו לסגת. הם מלכדו את ביה"ס המקצועי, כיום מלון "רון", כתוצאה מכך נהרגו 16 ערבים ולכוחותינו 6 הרוגים ו-16פצועים.
בינתיים שלח שישכלי כוחות ערביים רבים נוספים כדי לסייע ללוחמיו. גם סוללת תותחים מאזור רמות נפתלי, שהפגיזה את הרובע וגרמה לנפגעים ונזק רב. זה גרם לדמורליזציה בעיר. יגאל אלון הסתנן לעיר, סייר בעמדות ועודד את הלוחמים באמרו "החזיקו מעמד, עוד קצת והגלגל יתהפך".
הקרב המכריע לכיבוש צפת התחיל ב-9 במאי בשעה 21:35. הסיסמה הייתה "צפת המשוחררת". ההתקפה, התקיימה בשלושה מוקדים עיקריים: "בית שלווה" בכניסה לעיר, המצודה והפטמה והמשטרה העירונית. במקביל נכבש הכפר עכברה מדרום לצפת, וכך כותרה העיר.
ההתקפה נפתחה בירי מרגמות "דוידקה" ואח"כ הסתערות על המצודה ושילוב של פגזי פיא"ט. בית שלווה נכבש בקרב נהרג המ"פ אברהם ליכט. הקרב העיקרי נערך על תחנת המשטרה העירונית. גדר האבן פוצצה ודרך הפרצה הסתערו הלוחמים. קרב קשה נוהל בחדרים ובקומות. מ"פ הפלוגה, יצחק הוכמן נהרג בשוגג בהתקפה זו. אחרוני הערבים התבצרו על הגג. חלקם נסוגו בלילה לכיוון מירון וחלקם נשבו. בעקבותיהם ברחו גם התושבים הערבים של צפת. בבוקר ה-10 במאי היה שקט בעיר.
ב-11 במאי, סרק הפלמ"ח את העיר שנמצאה ריקה. במטה הסראיה נמצאו מאות ק"ג חומר נפץ, מאות אלפי כדורים וציוד רב. משטרת הר כנען נמצאה ריקה ובשעה 16:25 הונף מעליה הדגל העברי. המפקד משה קלמן (שכונה "הזאב") שלח את המברק הבא ליגאל אלון:
"אבל ורכון ראש, אך חזק ואיתן, מגיש הגדוד השלישי לחטיבה במלאת לה שבע שנים, כשי, את העיר צפת"