יהודה בארקן היה לפעמים לא פוליטיקלי ולא קורקט, אבל תמיד חבר טוב

תמונה ראשונה

הוא הציע שניסע לבית העלמין בצפת, שם טמון הרבי שלו שהוביל אותו עמוק לתוך הדת. הוא לא אמר למה, אבל מכיוון שהייתי בטוח שהוא יקבל היתר מהרבי המת שיבטל את גזירת הרבי החי, ומכיוון שאני תמיד שמח לתפוס טרמפ לצפת – נעניתי בחפץ לב. קבענו להיפגש למחרת בבוקר בתחנת הדלק של גשר הירקון.

למחרת, כשהייתי בדרך למקום המפגש שקבענו, התקשר אליי פתאום ממש במקרה שלומי המאירי, חבר שלי מצפת. מאז שעזבתי את צפת אנחנו מדברים מדי פעם. גם הפעם התכוונתי לנחות עליו רק אם יהודל'ה יסכים ואם זה לא יתנגש בתוכניות שלו. כי בסך הכל הנסיעה הזו תוכננה על ידיו ולמענו.

"שמע", אמר לי שלומי, "עברתי עכשיו ליד העירייה וראיתי מודעת אבל. דודה שלך נפטרה. ההלוויה תהיה היום בצהריים". לא היססתי לרגע ומיד אמרתי, "אני אגיע". "זה כל כך יפה מצדך", אמר לי שלומי, "אתה ממש מרגש אותי". משום מה לא סיפרתי לו שהנסיעה בעצם נקבעה מראש.
דודה שלי, זאת שנפטרה, הייתה אשתו של האח הצעיר של אמא שלי. האח הזה היה מה שקראו פעם מוגבל. הוא נשאר לגור בבית הוריו, סבי וסבתי בצפת, בעיר העתיקה. כשסבא וסבתא שלי נפטרו, הוא ירש את הבית. היה לו אפוטרופוס בצפת שסידר לו משרה באגף התברואה בצפת. בלשון מוקדמת יותר הוא עבד בזבל.

הייתה לו גם שכנה אחת שקראו לה דוברש. דוברש, שמילאה מצוות "פרו ורבו" חשובה להבנתה ולמורת רוחם של יתר בני המשפחה, היא ששידכה לו את רייזל, המכונה במסמכים (ובמודעת האבל) שושנה. רייזל הייתה ניצולת שואה. מכיוון שלא דיברה כמעט, אין לדעת מה עוללו לה הנאצים ולמה היא בעצם הייתה צל־צלו של אדם.

הזוג הביא לעולם שלושה בנים, שהאחד מהם נפטר בבחרותו ושניים מהם נותרו בחיים וגרו באותו הבית. גם הם היו עובדי תברואה שקטים וחרוצים בעיריית צפת. עכשיו אני בדרך לקבר של הרבי של יהודל'ה בצפת ועל הדרך, להלוויה של רייזל דודתי.