יום הבינלאומי למניעת אובדנות המרכז לבריאות הנפש לילדים ונוער במרכז הרפואי זיו

יום הבינלאומי למניעת אובדנות המרכז לבריאות הנפש לילדים ונוער במרכז הרפואי זיו: התאבדות הינה סיבת המוות השנייה בקרב צעירים בגילאים 15-24
ד”ר אורי יצקר, מנהל השירות הפסיכיאטרי לבריאות הנפש לילדים ונוער במרכז הרפואי זיו בצפת: “נער או נערה יכולים להיות בביתם, בחדרם ובמיטתם ועדיין להיחשף לעלבונות, השפלה או שאר מצבים חברתיים גוררי מצוקה ולחץ, המתממשים דרך קבוצות הוואטסאפ והרשתות החברתיות. הטכנולוגיה שינתה לחלוטין את המציאות מכפי שהייתה פעם. ההתעללות וההצקות הן בעוצמות גבוהות, כי לא רואים את האדם שמעליבים וזו התמודדות לא פשוטה”.
כ-300 עד 400 איש מתאבדים מדי שנה בישראל, מתוכם כ-20% הם צעירים מתחת לגיל 25. בכל שנה מתאבדים בישראל 6 עד 12 בני נוער, זאת על פי נתוני משרד הבריאות. כמו כן מתבצעים 600-700 ניסיונות התאבדות של מתבגרים המסתיימים בפנייה לחדרי המיון. כ-10% עד 30% מבני הנוער המתאבדים, הם בני פחות מ – 15. שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר בקרב המגזר הערבי נרשם בקרב בני נוער בגילאי 15-24. חצי מהנשים המתאבדות הינן לפני גיל 24.
ד”ר אורי יצקר, מנהל השירות הפסיכיאטרי לבריאות הנפש לילדים ונוער במרכז הרפואי זיו: “יום האובדנות הבינלאומי מעלה למודעות נושא בעל חשיבות להורים, לחברה ולאנשי המקצוע, בכדי לעשות את המרב למניעת מצבי אובדנות. אחוז המתאבדים בישראל בקרב בני נוער לא עלה, אך עלתה רמת התחלואה והסימפטומים הנלווים למצבי דכאון. קיימים קריטריונים רבים להערכת הסיכונים, אבל בפועל, המשימה המקצועית העיקרית שלנו היא להבין את המתבגרים ולאבחן את מצבם הרגשי, את מידת יכולתם להתמודד ועד כמה הם שרויים במשבר או במצוקה ואינם מצליחים לקבל עזרה וזאת בכדי שנוכל למנוע מכדור השלג להתגלגל ולהגיע למצבים מסוכנים. המשימות של ילדים ובני נוער כיום הפכו מסובכות בהרבה. הקו החד משמעי המבדיל בין הבית, בית הספר ופעולות הפנאי כבר לא קיים למעשה והגבולות בין המרחבים השונים היטשטשו. יחד עם זאת חשוב לזכור שלטכנולוגיה העכשווית יש גם צדדים חיוביים בדמות מקורות ידע ותמיכה עבור הצעירים”.
ד”ר מעיין זיסקינד, פסיכיאטרית במרכז לילד ולנוער במרכז הרפואי זיו אומרת: “סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בנים בגילאים 15 עד 24 והשלישית בקרב הבנות. מספר הבנים המתאבדים גבוה יותר, אך מספר ניסיונות ההתאבדות אצל בנות הוא רב יותר. אנו פוגשים גם ילדים המאיימים באובדנות, אולם ניסיונות אובדניים שכיחים יותר החל מגיל ההתבגרות ומובילים לאשפוזים .גורמי הסיכון כוללים מרכיבים חברתיים, נפשיים, אישיותיים וביולוגיים המשפיעים זה על זה. מכיוון שמדובר במנעד רחב של תופעות, אנו נוהגים להתייחס בכובד ראש לכל אמירה אובדנית ובוודאי שלכל פגיעה עצמית, זאת בשל העובדה שאין זו התנהגות נורמטיבית ואין לנו אפשרות להבין את העומד מאחוריה ללא תהליך הערכה. במידה והורה נתקל בהתנהגות מטרידה של ילדו, חשוב מאוד שיפנה לגורם מייעץ או מטפל”.
אובדנות מתייחסת לרצף מחשבות והתנהגויות שבקצה שלהן מתקיים הניסיון האובדני. בקרב ההפרעות הפסיכיאטריות קיימים מצבים רבים המעלים סיכון אובדני: דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, הפרעת התנהגות, הפרעת אכילה, התמכרות לסמים ולאלכוהול והפרעת חרדה. כמו כן נמצא קשר בין התנהגות אובדנית למאפיינים אישיותיים מסויימים ובהם: תוקפנות-אימפולסיבית, ערך עצמי נמוך, פרפקציוניזם, חוסר תקווה, דרכי התמודדות לא אדפטיביות, ומאפיינים אחרים. גורמי סיכון סביבתיים הינם בעלי חשיבות רבה במיוחד בהקשר של התאבדות צעירים ובני נוער, כמו גורמים משפחתיים, חברתיים וקשיים בלימודיים כמו נשירה מבית הספר וכד’. ככל שמערכות התמיכה והשייכוּת חלשות יותר, כך גובר הסיכוי שהמתבגר ימצא עצמו בתחושה של “אין מוצא” וייגרר להתנהגות אובדנית. לחשיפה של מקרי אובדנות אחרים בסביבה הקרובה או דרך המדיה יש השפעה מוכחת עקב הנטייה לקבל מהם השראה ולנקוט פעולה דומה. כמו כן, יש קשר בין אירועים נקודתיים בעלי מטען רגשי עמוק וקשה לבין אובדנות. בנוסף, יש חשיבות לגנטיקה ותורשה וכן למשברים כגון הגירה, מוות של קרוב ועוד.