בית החולים הישן בצפתבשנת 1912 נסתיימה בשעה טובה ומוצלחת בניית בית החולים בצפת, בנייה שנמשכה כחמש שנים, לאחר פניות אין ספור, בקשות והפצרות חוזרות ונשנות להסתררות מדיצינית הדסה מצד ראשי הקהילה בצפת שתושביה היו במצב קשה ונואש (ישנם בידי העתקי חלק ממכתבים
אלה). הבניין מפואר, מרשים ויפהפה, בנוי אבן מסותתת, בן שתי קומות ובו חדרים מפוארים ומרווחים, שטופי שמש ואור. סימני יופיו נשתמרו וניכרים עד היום, למרות כל תוספות הבנייה המאולתרות. הבניין נבנה על גבעה רחבה בשיפולי המצודה, רחוק מבתי העיר, וסביבו ניטעו
מאות רבות של עצים שהפכו עם הזמן ליער. צורת הבנייה יוצרת במהופך את האותיות ב' ו-ח' -האותיות הראשונות של המילים בית חולים.
הסתדרות הדסה ציידה את בית החולים בציוד משוכלל ומודרני ובצוות אחיות ורופאים מעולים, שחלקם נשלחו מארצות-הברית. אלה הביאו רווחה עצומה לתושבי העיר ולאיכרי המושבות הראשונות שהוקמו בגליל, ראש-פינה, מחניים, יסוד המעלה, משמר הירדן ואף מטולה הרחוקה, שתושביהן חלו תכופות במלריה, קדחת, טיפוס ועוד מחלות זיהומיות וקשות.
אך האידיליה לא ארכה זמן רב, שכן עם תחילת מלחמת-העולם הראשונה, בשנת 1914, הפקיעו השלטונות התורכיים את בית החולים והפכוהו לבית חולים צבאי כמו גם את בניין הכנסייה הסקוטית הסמוך ובניין בית בוסל לשעבר (בקרבת אולמי פלטין של היום).
לאחר תום המלחמה וכניסת הבריטים לארץ-ישראל שופץ שוב בית החולים ובשנת 1921 פתח את שעריו, אלא שהפעם אושפזו בו בעיקר חולי ריאות ושחפת ורק אגף אחד הוכשר למחלקת יולדות בלבד. תושבי צפת החולים נאלצו לנדוד לטבריה, לבית החולים הסקוסי של ד"ר טורנס או לבית החולים על שם שוויצר. אמנם בצפת היה בית חולים ממשלתי מנדטורי בראשות הרופאים ד"ר מוניר וד"ר חורני, אלא שידוע היה כי כל הנכנס בשעריו, במיוחד אם הוא יהודי, סיכוייו לצאת בחיים קלושים ביותר.
עם פרוץ מלחמת העצמאות פונו במהירות חולי השחפת לזכרון יעקב והבניין הפך לבית חולים צבאי של הקו הראשון, והובאו אליו פצועים מכל האזור. בית החולים פעל בתנאים קשים ביותר, סבל מחוסר אמצעים רפואיים אלמנטריים ותרופות, ובעיקר מחוסר חומרי הרדמה. מטוס פייפר ניסה להצניח לעיר תרופות וחומר הרדמה אך החבילות נפלו באזור הרובע הערבי. פצועים נותחו ללא הרדמה, כשלפני הניתוח משקים אותם בכוס גדולה של קוניאק בניסיון לטשטש את הכרתם ולהקל על הכאבים. אני עצמי עברתי ניתוח כזה ויכול להעיד מניסיון כי הקוניאק לא הצליח במיוחד להקל על הכאבים הנוראים.
אבל חרף כל הקשיים – הרופאים והאחיות המעטים, בראשות ד"ר צימרמן (מתנדב מאנגליה), עשו את מלאכתם במסירות ובאהבה רבה, לעתים עשרים וארבע שעות ויותר ללא הפסקה. בית החולים הצליח להציל חיי לוחמים רבים, ורבים חבים להם את חייהם.
וסיפור אישי קטן: כאשר אמי ז"ל באה לבקרני בבית החולים לאחר שנפצעתי קשה, בשנת 1948, נדהמה לגלות כי בחדר זה עצמו נולדתי. מסתבר שאכן הגורל יכול לפעמים לחמוד לו לצון. –
בתום הקרבות בשנת 1949 הועברו הפצועים שנותרו לבית חולים במרכז הארץ, והבניין כולו הפך למחלקת יולדות כחלק מבית חולים ממשלתי. יתר אגפיו ומחלקותיו עברו לבניין ששימש בית-ספר ערבי וכן לבניין בית החולים הממשלתי הישן שבו נמצאת כיום המחלקה הפסיכיאטרית.
בשנת 1962 החלו בבניית בית החולים ע"ש רבקה זיו, לאחר הפעלת קשרים אישיים (שהם סיפור בפני עצמו), שכן התכנית המקורית של משרד הבריאות היתה לבנות אותו בקריית שמונה. ב1972- הסתיימה הבנייה ולאט לאט החלו להעביר לשם את כל המחלקות אחת לאחת.
עם תחילת מלחמת יום הכיפורים ב1973- היה כבר בית החולים מוכן למרבה המזל לקלוט את מאות ואלפי הפצועים מרמת הגולן.
בית החולים ידע עליות ומורדות ורופאים רבים התחלפו בו. לאחרונה נבחרה הנהלה חדשה ובראשה ד"ר אמבון וד"ר שפירא, רופאים מנוסים ונמרצים, המשקיעים בפעילותם מרץ וזמן רב. הם אכן הצליחו להביא לבית החולים מכשור רפואי חדיש ביותר ורופאים מצוינים, שהעלו את רמתו והציבוהו על מפת בתי החולים הטובים בארץ. כולנו, כל תושבי צפת והאזור מאחלים להם המשך הצלחה, כי הצלחתם היא בנפשנו, תרתי משמע.
מתוך סיפורי צפת – מנחם כהן
ניתן לרכוש את הספר בכתובת מאיל erelmi@walla.com או בטלפון 0544772969.