זה קרה במהלך הקידוש. אילן שוחט, שהיה אז בקדנציה הראשונה שלו כראש עיריית צפת, סיפר לאביו בהתלהבות כי הצליח להביא לעיר את בית הספר לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן. התקוות היו גדולות: לא רק להעלות את מספר הרופאים בארץ, אלא גם לפתח את הגליל כמרכז אקדמי שיפרנס לא מעט מתושבי 15 הרשויות המקומיות שמסביב. שוחט, שרואה למרחקים ארוכים, תכנן (ומאז גם הצליח) למשוך למקום את מיטב המוחות מאוניברסיטאות מובילות בעולם, ולשלב את פרחי הרפואה בפעילות עם ילדים ונוער בקהילה. את מבנה הקבע של הפקולטה הוא התכוון לפרוס על פני 300 דונם, ולפתח סביבו את צפת החדשה. ראשי הערים האחרות באזור רצו גם הם את החוג היוקרתי בגזרה הפרטית שלהם, אבל שוחט נלחם וניצח.
אבא שוחט הקשיב לבנו בעניין, וכשזה סיים לבשר את בשורתו, ענה לו: "פקולטה לרפואה זה אחלה, אבל המדרכות מתחת לבית שלנו שבורות, ופחי הזבל עולים על גדותיהם. בזה אתה מתכוון לטפל?" מאז הוחלפו המדרכות מתחת לבית הוריו של שוחט וגם בשכונות אחרות בעיר, ומשאיות הזבל מתאמצות להגיע לעתים קרובות יותר. בהכללה גסה אפשר לומר שאם בקדנציה הראשונה שלו השקיע שוחט (שהיה אז הצעיר מבין ראשי הערים בארץ) בעניינים ברומו של אתגר, בקדנציה השנייה הוא כבר למד להשקיע גם בתשתיות ובנוי של צפת.
לכתבה באתר NRG