“ההיסטוריה איננה / הבולדוזר ההרסני שאומרים עליה שהיא./ היא מותירה מחילות תת קרקעיות, מרתפים בורות / ומקומות מחבוא. יש ניצולים”. (“סאטורה”. אויג’ניו מונטאלה )
בחמש לפנות בוקר התעוררתי משנתי למשמע צליל מוזר וכשיצאתי למרפסת החדר במלון רימונים, ראיתי בשביל המואר עדיין בפנסיו, אדם הולך ומוחא כפיים כמו בסיפור של יואל הופמן. לבד פסע עד שנעלם מעיני והרחוב שב לריקנותו, אבל למרגלות היערות האפלים, בשיכונים שאור צהוב בקע מהם כמו ממערה, החלו להתרוצץ מכוניות. תרנגולים צרחו מכפרים סמויים. המלון דמם אבל תפאורת הנוף נמלאה אותו אי שקט של ערים קדושות שבכל שחר נדרכות לקראת ביאת המשיח או קטסטרופה אחרת. ערים מלאות משכימי קום וחסרי מנוחה.
שבתי למיטתי הרחבה וכשקמתי שוב, כבר היתה צפת מוארת בשמש ההרים שלה.
זו העיר הכי גבוהה והכי קרה בארץ. עיר הרים עתיקה מאד שנחה, עם קבריה ובתיה, על המדרונות הסלעיים. מזה כשלושים שנים או יותר, יצא לה שם של מקום שנכבש בידי חרדים, שכל הטוב שהיה בה בעבר, אמנות וחיי לילה, בתי קפה ומועדונים, אבד לבלי שוב, ושאין לחילונים שפעם גדשוה, מה לחפש בה. “עיר נכה”, אמר לי בעגמת נפש זאב פרל, דור תשיעי צפת שעשר שנים ניהל אותה, “אנחנו החילונים אימפוטנטים שנושאים על גבם את כולם ולא מתמרדים”.
אבל כששוטטתי בסמטאות, בהדרכת פרל הבקיא בכל ואחרים, מציץ בה כמו זר, גיליתי מעט מן הגנוז והבנתי כי לא אבדה צפת. זו עיר מלאה דלתות נעולות שיש לפתחן כדי לגלותה, אמרו לי רבים. לכל אחד שם היה מה להגיד על צפת, כי אין זו רק עיירת ספר מוזנחת, אלא אלף שנים או יותר שמזכירות לך את קוצר ימיך ואת העובדה שאף אחד לא מנצח ושולט, זולת האבן, הקיר, בור המים או מרתף החמאם. ויש מקום לכולם. חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים, גם אם איזה רב- גזען טען אחרת.
מעבר לכל תוספות הבניה, מעבר לגגות פח וסככות בד, קניון כעור מאין כמוהו, שיכוני בטון, גלי אבנים ואשפה, יש עיר עתיקה מלאת חיים וקסם, עם בתי כנסת ובתי קפה, זרים ומתפללים וקברים סודיים וגינות חבויות, אמנות ותשוקה ובית חולים בן מאה שנים שאף הוא מלא סיפורים.
במבנה בי”ח זיו הכעור יש מחלקת יולדות רחבת ידיים ונעימה למראה. יש בה חדרים רגילים וכאלה שמכילים כל מה שתרצה יולדת גחמנית. בחדר אחד מצאנו סולם עץ עליו נשענת יולדת ומרימה רגל כשהמילדת רוכנת למרגלותיה והבעל מנגן מנדולינה לצידה. ג’קוזי ללידת מים, חבל ללידת תליה וללידת כריעה. “דרוזיות וחרדיות, מסורתיות וערביות וחילוניות, אקולוגיות מקדיתא ואמריקאיות, כל אחת יולדת ע”פ משאלות ליבה”, אמרה לי נעמה זיו שמילדת פה כבר 34 שנים. היא הולנדית מהבית ולכן יעילה ולא נדיבת דיבור.
מהן משאלות היולדות? תהיתי.
“לנגן בגיטרה לאורך הלידה. פרטה נעמה. לתופף על דרבוקות. לידה עם שיאצו, עם שמנים וסגולות. למשל אצל החרדים יש סגולה לכל פתיחה. בגודל מסוים היולדת בולעת פנינה קטנה או אוכלת ריבת אתרוג. חרדיות באות ועל צוארן מפתח בית הכנסת כסגולה ואני מזהה מאיזו חצר הן באות. אצל הדרוזיות יש תה לזרוז לידה ותה לכיווץ אחרי והנחת שלייה על הפנים להסרת כתמי לידה. גליליות מגיעות עם בגדי כותנה נושמת וכלי נגינה ומתנגדות לכל מיכשור חשמלי וכך הלאה”. גליל ומלואו.
כשדיברנו הגיעה קבוצונת נרגשת לבקר יולדת חדשה. הפלסנפלדים באו מקיבוץ שמיר לראות את שירה שרק נולדה עתה להם ולאם מיכל. רק ראשה של הקטנה היה מכוסה סבך כהה. כל השאר היו בלונד שבדי צהוב. הבת נועה לקחה את החדשה בזרועותיה אבל נבהלה פן תפלוט וכידררה אותה לאבא גלעד. עד אתמול עוד היו הפלסנפלדים כארבע רגלי שולחן יציב ופתאם הם חמישה. הכל משתנה בין רגע של לידה.
צהריים, העיר
בטבעת החיצונית הרחבה מקיפים ההרים את צפת. שמורת יער מרון ומדרונות טרשיים. פנימה יותר, טבעת שיכונים כעורים, זוועות- אדריכלים שהחריבו נוף. בלוקים מלאים משפחות חרדיות ואחרות שעקרו אל הדיור הזול של הקדושה. יש בית עלמין עצום, הישן- חדש ואחר כך, העיר, שיכונים ותיקים ומצודה ישנה וכיכרות. ובלב הכל, במעגל הפנימי, העיר העתיקה הערבית, של קרית האמנים ולצידה העיר היהודית העתיקה. כך חיו אלו לצד אלו עד מלחמת 48. בתים נמוכים ישנים מאד וכיכרות וחורבות נטושות ובתוך זה כפנינים חבויות, אכסניות בוטיק וצימרים וגלריות אמנות ובתי מלון ריקים וחרבים או מלאים כמו רימונים הישן והיפה על גנו הגדול וחדרי אבן ואויר צפת שאין שני לו, צונן לפנות ערב וצלול כיין. זו העיר שהסופר המת שגר בשיכוניה יהושע בר יוסף היטיב לתארה והסופר המיוחד יואל הופמן החי מאד כותב עליה עד היום. הופמן עקר מזמן למעלות, אך שב לפעמים בגעגועים גדולים לטייל בצפת הישנה ש”נשארה עיר חיה ולא שכונת יאפים”, לנוח בקיוסק מיצים בכיכר המגינים שבלב העיר הישנה, שהיתה בעבר שוק הפחמים, להביט סביב. די במבט כזה לכתוב ספר דק.
נער המיצים זכר את הסופר שנראה “לבן שיער, וודסטוקי כזה”. וכשישבתי שם אכן עברה לפנינו גלרית טיפוסים כסט הסרט “מלך הלבבות” של פיליפ דה ברוקה או ב”קוריקולום ויטה” היפה של הופמן. צצו משוגעים ודמויות תנכיות מרשימות למראה, שני הנערים ברסלבים, אליהו ושלמה, עם גיטרות, שאוהבים את הצליל של
הזמר ורועה הכבשים דוידי מהר חברון. הופיע גבר מוסתר בצל משקפי שמש אלטון ג’ון ענקיות, כיפת צמר וטלית מעל חולצתו. הוא הרים ממדרכת הכיכר נוצת יונה, הגישה לנערה צרפתיה חשופת כתף ואמר לה: נוצה מכנף מלאך שתישמור עליך. היא התעלמה מן הפיוט והנוצה הדקה ריחפה ואבדה. שמו טוביה פה וטוני במנצ’סטר בה נולד. בצפת – אליה הגיע לפני שש שנים, אחרי שעזב שם וחזר בתשובה והקים משפחה ופרקה – מצא מנוחה זמנית. יש בצפת תיקון לנפש שבורה. אמרו לי רבים. גם חילונים. “שלוו פה מאד עד שלא תשמע בלילה תינוק בוכה. לא חומרי”, אמר טוני, “אל תפתח פה עסק, כי תכשל. ממה אני חי? מניסים ומנפלאות. בלי כסף כי צפת היא מלשון ציפיה. ציפיה למשיח שיבוא ויתקן אותה. אם יצליח לתקן את צפת שהיא כולה חורבה בלי מהנדס ומתכנן, בקלי קלות יתקן את שאר העולם”. כך דיבר טוביה רוז.
“מקום טוב צפת”, אמר, “בלי שנאת חינם ובלי קנאה, כי אין פה כסף ולכן אין חמדנות”. לכל דבר היה לו הסבר: “כשאתה רואה ציפורים עפות זה סימן לבלגן וחתולים הם גלגול של זונות. כלבים הם גלגול של שוחטים שלא שחטו כהלכה ונידונו לסבל של אכילת טרף”. ישבנו על מיץ רימון ותפוז מול פיצריה כשרה למהדרין. שאלתי על המשיח. “תברח מכל מי שיודע משהו על ביאת המשיח”. אמר טוביה, אך דבריו כבר נבלעו ברעם דרבוקות שבקע מחנות כלי נגינה. “פה זה עיר מקלט. באים כל הבורחים, מפוטרים ומתגרשים, חוזרים ואקס עברינים ומשוגעים. צפת היא חדר ההמתנה”, נפרדתי מטוביה ונדדתי הלאה למסגד גדול שהוא כעת גלרית האמנים הכללית. עמד בחוץ איש כבן תשעים במגבעת קש ואמר לכל מזדמן: “תכנס ותשתה. אנחנו מחכים לך כבר הרבה שנים.” שמו מרקו קרול וכשבא לפה כעולה בשנת 48 וקבל בית נטוש, הפך ל”בעל מכולת ובנקאי, שופט ובורר, רופא ונהג כי לא היה פה כלום”, כך ספר. “עכשיו עצוב פה בשבת. ותייר צריך לנדוד עד ראש פינה בשביל בקבוק מים”.
– והמשיח מתקרב?
“בשבילי הוא כבר בא והלך. ב-48, כשקבלנו מדינה”.
הרחקנו פנימה לעתיקה וחנינו לארוחה בצל עצי ברוש ותות בקפה איזידורה המתוק של דורית לביא שהיתה חברה של יונה וולך והתגלגלה עד לגליל. “כי תמיד נמשכתי למקומות בלתי אפשריים. פה הנפש מתביתת על העיר הזאת ובגב כל דלת תמצא עולם שלם ונסתר.” ואכן מול הקפה של דורית עברנו חצר ונכנסנו אל “חאן החמור הלבן” כמו באים בשערי עולם נסתר. במיבנה בן 700 שנים מצאתי את משה קרפס שהיה איש הי- טק בקליפורניה ונטש ועלה לפה ושיפץ את החאן החרב והפכו לתיאטרון נפלא. “צפת היא עיר קוצנית, עטופה בכוונת תחילה דימוי רע להרתיע חילוניים”, אמר לי הקליפורני דק הזקן בצל קשתות האבן , “אבל כלל לא אבודה ויש בה מקום לכולם”.
ברחוב עבר ישיש דק ככלונס, אפוף זקן לבן וצעדנו איתו עד לביתו. יאן מנסס היה ילד הולנדי בעת ההפצצות על עיר הנמל רוטרדם ואחר כך צייר טוב, ולעת זיקנה בא לצפת “כדי לצייר ולהקבר פה”. הוא קנה חלקת קבר וסנטוריום נטוש שנח על המעין הרדום, ומצייר בו צדיקים ומראות שואה וגם את גלעד שליט וחי בצפת “שהיא כבר לא קדושה כמו שהיתה פעם”.
אחר צהרים- הלויה
למטה, במישור, בבית העלמין החדש, התנהלה הלויה, אבל אנשים רבים יותר היו תלויים על צלעות ההר, פזורים על מדרונות בית העלמין העתיק שהומה יותר מכל מדרחוב. צפת גדושה תיירי קברים ובשנת 2011 הם רבים מתיירי הגלריות. אך בית העלמין הקדוש, מסוכן למבקר. מדרגותיו מנופצות, שביליו חלקים בגשם ויש סכנת התרסקות ושלטי אזהרה. כל כולו שברי מצבות וקברי מתים ששמם נמחה. הכל רשלנות וחילול כבוד המתים וכמו ברודנות הון- שלטון של החיים, כך רודנות המתים של צפת, בעת שקברי העם שרויים באפלה או נמחו או נסחפו – קברי הסלבריטיס האלוקיים, שרויים באור יקרות. גשרי ברזל, שהוקמו מעל קברי עמך, נמתחים אל מצבות הצדיקים שבהן הכל מסודר ויש סככות צל וקופות צדקה ונרות וזרקורים ומצלמות. ושם המון העם.
מורה הדרך שלנו היה הנגד אלי בן טובים שניהל רוב חייו ימ”חים צבאיים עד שפרש לפנסיה ולתחביב שתמיד לכד את ליבו: חקר קברי צפת. הוא איש דק ומזוקן וידען גדול. לנינה אחת שחיפשה את קבר סבא רבא שלה גילה חיש מהר את מקומו והיא חשה כאילו נקרה צדיק על דרכה. עבורנו חשף על צלע גבעה ריקה, מצבה שבורה עליה נרשם: חלל הרעש. אחד מתוך שלושת אלפי הרוגי רעידת האדמה של 1837 שקבריהם נעלמו. במחקריו כבר גילה בן טובים כי השביל הצפוני של בית העלמין הוא אכן “מצפון תפתח הרעה”. כולו מתי אסונות וחללי מגיפות ומלחמה וגרדום, והאחרון שבהם, בקצה, הוא של הרב הצדיק מוצרי שבא בדרך ההרים כל ל”ג בעומר להתפלל ונעלם. נמצאו רק שרידיו ומקלו והתברר, ככתוב על מצבתו, כי נמר הרים צפתי טרפו.
“איטס דנג’רוס היר”? חקרו אותי שתי נערות אמריקאיות שחפשו את קבר בעל היסורים. “מסוכן מאד”, אמרתי והזהרתין מהמדרגות השבורות, בעת שבן טובים לקח אותנו בדרך לא דרך למערה טחובה ובה גם קבר רחל המילדת. מעליה, בין שברי קברי חללי מגפת הטיפוס, ניצבה מצבתו של הרופא הצעיר והאמיץ ד”ר אברהם גרין שמת באפריל 1918 בבית החולים כשנדבק במחלה בה טיפל. רבים פה קברי החולים. לבית החולים היתה מחלקת שחפת בה שכבה המשוררת רחל. היא התאהבה פה ברופא קריגר וכתבה לו שירים על עולם בית החולים העגום כמו “אי הנשכח מלב אלוהים/ לעולמי עד”, ועל “עיר נידחת בגליל / ולרופא אותה העיר / חלוק עם כיס זעיר /… לב בת אדם בכיס הצר”.
ערב- חתונה
החל לרדת ערב, כבו ההרים וניצתו פנסים. היזם הצרפתי ז’אן איב מאסט
י נדד איתי בחלליו הגדולים של “הוטל פאלאסיו” הבוטיקי שלו שהוקם על חורבות “מועדון השעות הקטנות” של שנות ה-60 העליזות. ראיתי שם פרחי פלסטיק וכדי ענק, רהיטי לואי 15 ומנורות מאוסף ברברה סטרייסנד וציורים של מאסטי שעשה הונו באופנה בלוס אנגלס ובא לצפת מכוח המיסטיקה. כאן הקים את המלון הקטן שבסוויטה הנשיאותית, הברוקית שלו, ישן נפעם בפסטיבל הכליזמרים האחרון, אביגדור ליברמן. המשכנו משם אל קניון קטן שרובו משרדי ממשלה ורבנות ובו שוכן סטודיו הצילום של אלפונסו כחלון. עד היום, עשה אלפונסו חשבון מהיר, הוא צילם אלפי חתונות, אבל נישא רק פעם אחת ובנו אור מצלם כעוזרו מאז היה בן 12. הוא זכר כי כשהתחיל לצלם, “לא היו גימיקים. הכל היה פשוט מאד. היום הכל מלא גימיקי חתונה. אז היה הצלם מחליט איפה ומה ואיך לצלם. היום הזוג מגיע עם תכנית ומכתיב לך הכל”. פעם היה אלפונסו לוקח זוג לגן המצודה של העיר או על רקע שקיעה בהרי מירון. היום נדד הצילום אל סלוני יופי בטבריה ובנהריה ואל הסמטאות ובתי הכנסת.
לפעמים הוא מצלם טריק של חתן שמניף כלה ומסתובב מהר. “אצלי הם רגועים תמיד”.
– אחרי אלף חתונות אתה מבחין מי יחזיק מעמד ומי יפרד?
“ברור”. אמר אלפונסו הצפתי. “דרך העדשה אני מזהה מיד איפה יש אהבה ואיפה יש כעס, כבוד הדדי או ריב על כל שטות. אני מנסה להגיד להם, כמו צלם שהוא גם אבא: תרגעו ילדים. תוותרו זה לזו”.
כשיצאנו מהסטודיו כבר ירד החושך וצפת נבלעה בו, כאילו השלימה במאה שנים סיבוב של של 360 מעלות וחזרה אל ראשית המאה העשרים, שבה היתה עיירה של ערבים ויהודים של הישוב הישן. עיר יראי שמים ושומרי קברים שחיים על ניסים נפלאות ותמיכות לצד משוגעים וכמה חלוצים עובדי אדמה. כל מי שחיפש בילוי עלה על הכביש, ומי שחיפש קבר ירד אל בית העלמין המואר, ואני נסעתי הביתה.
פורסם במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל