מתוך סיפורי צפת – מנחם כהן
כאמור, התארגנות הצעירים שלמדו לאחוז בנשק הוכיחה את עצמה בפרעות 1936. תסיסת
הערבים המוסתים הלכה וגברה מיום ליום, וריח הסכנה ריחף באוויר. יהודי צפת למודי הסבל
והלקח נערכו הפעם בנחישות לעמוד על נפשם. ואכן, הערבים לא הצליחו לחדור שוב אל
הרובע היהודי, לרצוח ולטבוח באין מפריע, למעט מקרה מצער אחד, ב13.8.1936-, כשהצליחו
לפרוץ ולרצוח בדם קר משפחה שלמה על ילדיה הרכים (משפחת אונגר ז"ל). הפעם הצליחו
היהודים להתגונן ולא להיות טרף קל לרוצחים.
בן שמונה הייתי ביום הכיפורים של שנת תרצ"ז (1937). כל יהודי צפת היו מכונסים בבתי הכנסת לתפילה. תוך חישוב קר ומתוכנן היטב החליטו הערבים לתקוף, בתקווה שהפעם, כשכל היהודים מרוכזים יחדיו, תשושים מהצום – יעלה בירם לחסל את כולם. בשעות אחר הצהריים, לקראת תפילת נעילה, נשמעו לפתע יריות מכל עבר אל הרובע היהודי הקטן, תוך ניסיונות לפרוץ אליו. אלא שהצעירים היהודים, למודי ניסיון ולקח מהעבר, חזו אפשרות זו ונערכו בהתאם. בכל בתי הכנסת היו אנשים חמושים, בהיתר הרבנים הראשיים, וכך סוכלה המזימה. ההתקפה נבלמה כאשר בצידנו נהרג שוטר יהודי ואילו לתוקפים מספר הרוגים ופצועים רבים. למחרת ראינו לוויות ושמענו יללות וזעקות שבר של נשים. ד"ר מוניר ור"ר חורני, רופאים מבית החולים הערבי בצפת, פנו למנהל בית חולים הדסה היהודי וביקשו מנות דם. לאחר שההתקפה על צפת נהדפה, עדיין המשיכו שני כפרים ערביים סמוכים להמטיר אש לעבר צפת היהודית, עד שלבריטים נמאס והם שלחו מטוס צבאי קל, ממנו ירו אש מקלעים לתוך הכפרים – כשילדי צפת עומדים על המרפסות וצופים בחדווה במחזה – והאש פסקה.
במשך שלוש שנים התנכלו הערבים יום יום לתחבורה היהודית בדרכים המוליכות לצפת וממנה, כשהם מצליחים מרי פעם לפגוע ולהרוג נוסעים יהודים. בין מציבי המארבים היו "ידידים" רבים לשעבר, שלא היססו לפגוע באנשים שבביתם הרבו לבקר ולהתארח. קהילת פורומים
ערביי הכפר עין א-זתון הנודעים לשימצה נטלו חלק ברציחת יהודים בכל הזדמנות, השתתפו בהתקפות על יהודי צפת ודרכי התחבורה אליה. "הצטיין" בכך במיוחד אבו ג'מיל, מוכתר הכפר – עריץ צמא דם, שונא יהודים מובהק. בעת שעלה על הקרקע קיבוץ "מגינים" (שפורק אחרי קום המדינה ובמקומו הוקם מחנה צבאי) איים כי יחסלו אותו כפי שחוסלו יהודי עין אל- בארניה, ואמנם ניסה מספר פעמים, כשהוא עומד בראש מאות לוחמים, לתקוף ולכבוש את הקיבוץ הטרי. אך כל הניסיונות כשלו והקיבוץ הצליח להדוף את כל ההתקפות.
הנקמה באבו ג'מיל הגיעה ב 2.1.1948, כשחוליה קטנה יצאה ברגל מצפת, בחסות החשיכה ובמזג אוויר סוער, לעבר כפרו. הם פוצצו את ביתו הגדול של אבו ג'מיל בפאתי הכפר, ובדרכם חזרה "העיפו" גם את ביתו של עורך-הדין סובחי אל חדרא, שגם הוא נודע לשימצה במעשיו כלפי יהודים. בין היתר היה מקים הנג'אדה (יחידות נוער ערבי לוחם) ומפקדה בצפת ובכפרי הסביבה, ואת ביתו המפואר בנה בצלע הר ביריה ומשם איים על בתי היהודים בהר כנען.
ניתן לרכוש את הספר בכתובת מאיל erelmi@walla.com או בטלפון 0544772969.