לקראת מלחמת העצמאות

מתוך סיפורי צפת – מנחם כהן

לעולםלא אשכח את ליל 29.11.1947 שבו נערכה ההצבעה הגורלית על עתיד ארץ-ישראל,
כשכולנו צמודים למקלטי הרדיו הבודדים, סופרים ועוקבים בלב רוטט אחר כל מצביע בעד
ונגד; ואת השמחה האדירה ששטפה ואחזה בנו בהיוודע התוצאה הסופית, כשעצרת האומות
המאוחדות החליטה ברוב קולות לחלק את ארץ-ישראל בין היהודים והערבים, לאפשר ליהודים
להקים מדינה. מדינה? השם מדינונת התאים יותר לחלק שהוקצה לנו, אך בשבילנו היתה זו
הגשמת חלום בן אלפיים שנה. שוב לאחר תלאות, ייסורים וגלות, ושואה שהכחידה שליש
מהעם היהודי – תהיה לנו מדינה, קטנה ככל שתהיה, אבל שלנו. יהודי צפת, כמו כל יהודי
ארץ-ישראל, יצאו לרחובות, ויצרו מעגלי ריקודים שנמשכו עד אור הבוקר.

אנחנו באמת ובתמים רצינו בכל מאודנו לחיות בשלום עם שכנינו הערבים, אבל בפינה קטנה בלב החלה לקנן הדאגה מה יהיה גורלנו, מיעוט קטן בלב אזור ערבי מאוכלס, רחוקים מכל יישוב יהודי גדול, למודי סבל העבר. מצבה של צפת היהודית לא היה לו אח ורע בשום מקום אחר בארץ. מספרם הכולל של הערבים בארץ-ישראל היה מיליון ומאתיים אלף, ומספר היהודים – שש מאות אלף. כלומר יחס של שני ערבים ליהודי אחד, וזה פחות או יותר היה היחס במרבית היישובים המעורבים. ואילו בצפת היו למעלה משנים-עשר אלף ערבים וכאלף ושמונה מאות יהודים – יחס של שישה לאחד ואף יותר, וזאת בתוככי העיר בלבד, מבלי להביא בחשבון כפרים ערביים מסביב כשאין אף לא יישוב יהודי אחד למעט קיבוץ מגינים (עין זיתים) ובו כחמישים חברים. כל הדרכים המוליכות לצפת עוברות בכפרים ושכונות ערביים.
הערבים העריכו נכון את חשיבותה של צפת, והניחו בצדק שגורל צפת יכריע את גורל הגליל וכי מי שישלוט בה ישלוט על כל צפונה של ארץ-ישראל. לפיכך הזרימו אליה מאות רבות של לוחמים מיומנים ומנוסים מארצות ערב השכנות, מצוידים בנשק החדיש ביותר ובכמויות בלתי מוגבלות. בכפר מירון הסמוך כבר המתין המופתי הגדול חאג' אמין אל חוסייני להשלמת המלאכה – להכריז על צפת כבירתה הזמנית של מדינת פלסטין עד לכיבוש ירושלים. האנגלים עזבו את העיר מוקדם מהצפוי, ב16.4.1948- – חודש לפני המועד הרשמי המתוכנן. לפני עזיבתם העבירו לידי הערבים את כל העמדות החשובות, ובהן שני מבצרי המשטרה, נוסף לעמדה שכבר החזיקו ממילא במרומי המצודה – עמדה שחלשה על כל רחוב ופינה ברובע היהודי. ברוב טובם וחסדם הציעו הבריטים לפנות את האוכלוסייה היהודית כולה, או לפחות את הזקנים, הנשים והילדים. למרבה פליאתם, אף שהיו מודעים למצבם הנואש וחסר התקווה, לא נמצא אף יהודי אחד שהסכים להתפנות, למרות שידוליהם והפחדותיהם.
להערכת האנגלים היתה זו רק שאלה של שעות עד שיפרצו הערבים לרובע הקטן, ואלה מצידם הבטיחו בגלוי והזכירו מדי יום בצעקות מתוך העמדות הסמוכות כי לא יותירו נפש חיה. הם נקבו בשמות ותיארו במדויק מה יעשו לכל אחד מהיהודים.
ואילו מגיני העיר המעטים, המבודדים, הנצורים והמותשים, עם נשק דל ביותר – מאתיים לוחמים אוחזי נשק לכל היותר, מתוגברים במחלקת חי"ש ויחידת פלמ"ח קטנה בפיקודו של אלעד פלד – חשבו אחרת. בנחישות, גבורה והקרבה, עמדו מול ניסיונות חוזרים ונשנים של הערבים לפרוץ תוך כדי הרעשות והפגזות כבדות, כשהם עוצרים אותם בגופם פשוטו כמשמעו ואפילו מצליחים להסב להם אבידות, מאלצים אותם לסגת עד לניסיון הבא.

ניתן לרכוש את הספר בכתובת מאיל [email protected] או בטלפון 0544772969.