עולי הגרדום

מתוך סיפורי צפת – מנחם כהן

עולי הגרדום הם שנים-עשר אנשי אצ"ל ולח"י שנידונו למוות על-ידי השלטון הבריטי בשנים
1947-1938. כך כתב מנחם בגין ז"ל, מפקד האצ"ל בתקופת המרדי "עשרה הרוגי מלכות
במולדת ושניים בארץ מצרים ידע דורנו, וכולם עמדו עד נשימתם האחרונה עלי אדמות בגבורת
רוח שכמוה מעטות בתולדות כל העמים ועילאית הימנה לא היתה אף לא תיתכן".

ראשון עולי הגרדום, שלמה בן-יוסף הי"ד, נמנה עם חברי פלוגת בית"ר בראש-פינה,
שלאבי ז"ל היה קשר קרוב עמם. שבעה מעולי הגרדום הובאו לקבורה בבית העלמין בצפת,
סמוך לגבעה בה טמונים לפי האגדה חנה ושבעת בניה: דב גרונר, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי
ואליעזר קשאני הי"ד – ביום 16.4.1947; אבשלום חביב, יעקב ווים ומאיר נקר הי"ד – ביום
30.7.1947. יהי זכרם הקדוש ברוך לעד.

אביא כאן את סיפורם של שניים: שלמה בן-יוסף הי"ד ודב גרונר הי"ד.

שלמה בן-יוסר הי"ד – עולה הגרדום היהודי הראשון בארץ-ישראל

ביום ל' בסיון תרצ"ח (29.6.1938) הוצא להורג בתלייה בכלא עכו שלמה בן-יוסף הי"ד. שלמה בן-יוסף, או בשמו הקודם שלום טבצ'ניק, נולד ב7.5.1913- בלוצק, פולין, להוריו רחל ויעקב יוסף ז"ל. בנערותו הצטרף לתנועת הנוער בית"ר וחלומו היה לעלות לארץ-ישראל. חלומו התגשם בשנת 1937, כשהצטרף לקבוצה של 57 בית"רים מפולין, מליטא, מהונגריה ומאוסטריה, בדרכם לארץ-ישראל. בסוף מסע מפרך נחתה הקבוצה בחוף קיסריה ופוזרה בפלוגות הגיוס של בית"ר. שלום הגיע לפלוגה בראש-פינה ושמו הוסב לשלמה בן-יוסף.
תנאי החיים בפלוגה היו קשים. חברי הפלוגה עבדו 16-15 שעות ביום, עבודה מפרכת, בעיקר בקטיף, ובייבוש טבק ואריזתו. חרף שעות העבודה הארוכות מצבם הכלכלי היה קשה ביותר. אבי, יוסף כהן ז"ל, שהפעיל את האוטובוס היהורי היחיד בקו צפת-טבריה וחזרה, התיידד עמם מאוד. בהיותו קרוב לדעותיהם ולהשקפת עולמם אהב אותם כאילו היו ילדיו עצמו ובשרו. אף שמצבו הכלכלי עקב מאורעות הדמים ומספר הנוסעים הקטן לא היה מזהיר במיוחד, נהג מדי פעם לעצור ליד מגורי הפלוגה ולהוריד ארגז מלפפונים, עגבניות, תפוזים וכדומה, שהיו תוספת משמעותית לתפריטם הדל. כשנאלצו לנסוע הסכים תמיד להסיעם גם כשהפרוטה לא היתה מצויה בידם. חברי הפלוגה השיבו לו אהבה, תודה והערכה רבה.
הימים ימי מאורעות, כנופיות ערביות שהסתתרו בהרים תקפו כלי רכב יהודיים ורצחו עשרות יהודים. האוטובוס של אבא הותקף אף הוא פעמים רבות ובין הנוסעים היו פצועים והרוגים. מראה האוטובוסים הערביים של אבו עוסמאן, הנוסעים בשלווה וללא חשש, הרתיח את חברי הפלוגה והם דרשו פעולות נגד. ביום 22.3.1938 הותקפה מונית יהודית מצפת, נהוגה בידי בכור שחרור הי"ד, בדרך עכו-צפת. כל חמשת הנוסעים נרצחו באכזריות.
שלושה מחברי הפלוגה – שלמה בן-יוסף, שלום ז'ורבין ואברהם שיין – נערכו על דעת עצמם לפעולת נקם. בטרם צאת השחר ביום 21.4.1938 נטלו השלושה שני אקדחים ורימון יד, צעדו בחשאי לעבר עקומה בדרך העולה מראש-פינה לצפת, הסתתרו בין הסלעים וארבו לאוטובוס הערבי הראשון שיגיע מטבריה. התכנית היתה לנצל את העקומה כדי לפשע באוטובוס המזדחל בה באיטיות, להטיל לעברו רימון יד, וכשייעצר – לנסות לפגוע בנהג ובמספר נוסעים. לרוע המזל נכשלה התכנית. הרימון לא התפוצץ ונהג האוטובוס הסתלק במהירות ומיהר לדווח למשטרת ראש-פינה על המקרה. שלא כהרגלם בעת שכלי רכב יהודיים מותקפים – הזדרזו הפעם השוטרים הבריטים לצאת בכוחות גדולים בסריקות אחר הנמלטים, שהסתתרו במערה ששימשה את הפלוגה לאחסון טבק. הם נתפסו בה כשהנשק שסירבו להיפטר ממנו עדיין בידם.
השלושה הועברו לכלא עכו, ועם תחילת משפטם בבית המשפט המחוזי בחיפה נכנסו הנאשמים. לאולם בית המשפט כשהם שרים את שיר בית"ר לתדהמת השופטים והנוכחים. המשפט התנהל במהירות וביום 3.6.1938 ניתן פסק הדין. שלום ז'ורבין ייכלא בבית החולים לחולי רוח בעכו עד שהנציב הבריטי יחליט אחרת, ואילו שלמה בן-יוסף ואברהם שיין נידונו למות בתלייה. השניים נעמדו והכריזו בקול רם וצלול: "תחי מלכות ישראל משתי גדות הירדן". מיד לאחר מכן הוחזרו השניים לכלא עכו, הולבשו במדים אדומים והוכנסו לאגף הנידונים למוות. גזר הדין נתקבל בתדהמה ועורר סערה רבה בכל קהילות ישראל. גזר דינו של אברהם שיין הומר לאחר מאמצים רבים למאסר עולם עקב גילו הצעיר, אך כל הניסיונות להציל את חייו של שלמה בן-יוסף כשלו. על קירות תאו חרט שלמה בן-יוסף: "מוות נגד מולדת זה אפס", "למות – או לכבוש את ההר".
ביום 24.6.1938 אישר המפקד הצבאי הבריטי בארץ-ישראל את גזר הדין, וההוצאה לפועל נקבעה ליום 29.6.1938. בבוקר התעורר שלמה בן-יוסף כרגיל, התרחץ וביקש כוס תה, מתכונן בשקט למוות. לפי החוק הבריטי זכאי כל נידון למוות להיפגש עם כוהן דת לפני מותו, אך גם זכות זו לא ניתנה לו. הרב לא הגיע והתליינים סירבו לדחות את ביצוע גזר הדין. קצין משטרה יהודי, ראובן חזן, קרא עמו מספר פרקי תהילים. שני סרג'נטים אנגלים נכנסו לתא וביקשו שיצטרף אליהם לחדר התלייה. שלמה בן-יוסף צעד ביניהם כשבת צחוק על שפתיו ושר את שיר בית"ר. כשהונחה טבעת החנק על צווארו קרא "יחי ז'בוטינסקי". האות ניתן והמנוף הורד. תוך שניות ספורות הוציא שלמה בן-יוסף, אסיר מספר 3118, את נשמתו בטהרה. שישה בית"רים המתינו בחוץ ונטלו את הגופה לקבורה בראש-פינה. השלטונות הבריטיים חששו ממהומות והטילו עוצר על כל הדרכים המוליכות לראש-פינה.
אבא הכיר באופן אישי את שלמה בן-יוסף ואת שני חבריו והיתה לו תחושת בטן עמוקה שהחלטת השלושה לתקוף דווקא אוטובוס ערבי בקו צפת-טבריה הושפעה בחלקה מהרצון לנקום את ההתקפות הרבות על האוטובוס שלו. גזר הדין הסעיר את נפשו מאוד, והוא החליט לנסוע ללוויה ויהי מה. הוא החנה את האוטובוס ליד בית החולים ברחוב ירושלים, ושלח כרוז להכריז ברחובות העיר על כוונתו ולהזמין את כל מי שרוצה להצטרף לנסיעה. בין הנענים היו הרב אברהם לייב זילברמן ז"ל, רבה הראשי של צפת, בנו הרב ברל (דב) זילברמן ז"ל, הרב זיידל הלר ז"ל, משה פדהצור ז"ל ראש ועד הקהילה, ולוויל (זאב) פרל ז"ל, אידל מייברג ז"ל ואחרים. הייתי בן תשע, נצמדתי אל אבא ולא הרפיתי עד שהסכים לקחת אותי עמו. בקרבת שכונת מנחם בגין כיום, עצרה אותנו ניידת משטרה והקצין התרה בו לשוב על עקבותיו ולחזור לצפת כי אחרת יועמד לדין וייענש קשות. אבא התעקש להמשיך, תהיה התוצאה אשר תהיה. איני יודע בוודאות איך הסתיימה הפרשה. נדמה לי שאבא לא הועמד לדין והעניין כנראה הושתק.
בראש-פינה נאספו מאות בני אדם. רבים עקפו את משמרות הבריטים והגיעו ברגל לחלוק כבוד אחרון. הקבר נחצב בסלע על-ידי חבריו לפלוגה. בצהריים יצא מסע הלוויה מבית הכנסת אל בית העלמין. גופתו של בן-יוסף, לבושה במדי בית"ר, הורדה אל הקבר כשהקהל הגדול ממרר בבכי והבית"רים עומדים דום ושרים את שיר בית"ר.
עלייתו של שלמה בן-יוסף לגרדום היתה כמפוח על אש המרד והמלחמה שהביאה לתקומת ישראל ולהקמת המדינה. באחד המכתבים שהבריח מהכלא אל חבריו בפלוגה ובאצ"ל האיץ בהם שלמה בן-יוסף להמשיך במאבק, וכתב: "אני יודע שרבים אינם מסכימים לנו וגם אינם רוצים להבין אותנו, אבל יום יבוא ואלה האנשים יקימו לנו מצבות ברחובות ושמותינו יירשמו בדפים הראשונים של תולדותינו רוויות הדמים". צוואתו של בן-יוסף עדיין לא קוימה במלואה, אך במקום שממנו ירו השלושה הוקמה אנדרטה לזכרו בדמות ברק העולה לשמים, כפי שעלתה בוודאי נשמתו של שלמה בן-יוסף. יהי זכרו הקדוש ברוך לעד.
. חברי הפלוגה בראש-פינה שמרו פינה חמה בלב לאבא גם אחרי שהחבורה התפרקה. לאחר הקמת המדינה, כשהגיע לצפת סגן יושב ראש הכנסת, בן-ציון קשת (בנקה כצנלבוגן) ז"ל, שהיה חבר בפלוגה – פגש את אבא, חיבק אותו בחום רב ואמר לסובבים: ליהודי חביב ואמיץ זה נשארו חברי הפלוגה בראש-פינה חייבים כספימן חיבה, הערכה ותודה הרבה יותר מכפי שתוכלו לשער. הוא הוסיף כי עדיין לא הגיעה העת לספר על הפעמים שסיכן אבא את חייו למענם. מעודי לא ראיתי את אבא נרגש יותר, ודומה שלא היה מאושר וגאה ממנו בעולם.
 

דב גרונר הי"ד

ביום כ"ו בניסן תש"ז (16.4.1947) הוצאו להורג בתלייה בבית הכלא בעכו ארבעה צעירים
יהודים, לוחמי מחתרת נועזים ואמיצי לב. דב גרונר, דב רוזנבאום (יחיאל דרזנר), מרדכי אלקחי
ואליעזר קשאני הי"ד.
דב גרונר נולד בעיירה בהונגריה בשנת 1912. בגיל צעיר הצטרף בסתר לקן בית"ר ועד
מהרה הפך למדריך אהוב ומקובל. בשנת 1940 הגיע ארצה עם קבוצת בית"רים על אנפית
המעפילים "סקריה", היישר למחנה מעצר בריטי בעתלית, משם שוחרר עם חבריו לאחר שביתת
רעב ממושכת.
לאחר שירות קצר בשורות פלוגת בית"ר בראש-פינה הצטרף לשורות האצ"ל, ובעצת מפקדת
האצ"ל הצטרף לצבא הבריטי לסייע במאמץ המלחמתי נגד הנאצים, ולחם בחזית עם חיילי
הבריגדה היהודית. בשנת 1946 שוחרר וחזר ארצה לשורות האצ"ל, כדי לצאת מיד לפעולה של
החרמת נשק במחנה נופש בריטי בנתניה. זמן קצר לאחר מכן, ב23.4.1946-, נקרא ליטול חלק
בתקיפת בניין המשטרה ברמת-גן. על הפעולה פיקד אלעזר (גד) פדהצור, בנו של משה פדהצור
ז"ל, ראש ועד הקהילה בצפת וראש העירייה היהודי הראשון בעיר.
בניין משטרת רמת-גן הוא אחד מ"מבצרי טיגארט" – אותם מבנים שבנו הבריטים בתקופת
המאורעות ב1936- בעצתו של צ'רלס טיגארט, מומחה למלחמה בטרור. תחנת המשטרה ברמת-
גן היתה מהגדולות אם לא הגדולה ביותר, בניין מבוצר ומוקף גדרות תיל מסביב. את המבצע
תיכנן עמיחי פאגלין ("גידי") ז"ל, קצין המבצעים המוכשר של האצ"ל. אשתו ציפורה ז"ל
היתה בת משפחת פרל מצפת. מטרת מבצע "מטאטא", כפי שנקרא, היתה איסוף והחרמת
הנשק הרב במחסני התחנה.
בפעולה נפצע דב גרונר קשה ונשבה. הוא סירב לתכנית מפקדת האצ"ל לחלצו מבית
החולים הדסה בתל-אביב, בטענה שהבריטים לא יאפשרו בעתיד אשפוז של לוחמים אחרים
ובכך יש סכנה לחייהם. הבריטים, שחששו מאפשרות של חטיפה, העבירוהו לבית החולים
הממשלתי ביפו, הממוקם בלב עיר ערבית עוינת, בתקווה שהדבר יקשה על האצ"ל לחלצו.
הטיפול המוזנח והכושל בפצוע הקשה דירדר את מצבו עד שאפילו לא יכול היה לאכול, והמזון
הוזרק לתוך ורידיו. בלחץ עורכי דינו הועבר לבסוף לבית החולים שליד בית הכלא המרכזי
בירושלים. שם זכה סוף סוף לביקור רופא השיניים היהודי ד"ר שליט, שבמסירות אין קץ החל
בשיקום הלסת המרוסקת, ואט אט החל מצבו של רב להשתפר. אולם האנגלים היו להוטים
להעמידו לדין, וייתכן שחששו שמא גם מכאן ינסה האצ"ל לחלצו, והעבירוהו למחנה המעצר
בלטרון בנימוק של צפיפות בבית החולים.
כזכור, לבני צפת היתה נציגות מכובדת ביותר, במיוחד יחסית למספר יהודי צפת – למעלה
מחמישה-עשר עצירים, ביניהם שמואל פרל, נעים המאירי, מנחם כהן (דורזי), יעקב סגל ואחרים.
בספרו "משפחה לוחמת" מספר נעים המאירי על תקופת מעצרו של דב גרונר במחנה לטרון
ועל אצילות הרוח, ההוד וההדר שהקרין, על היותו מוכן לתרום ולתת הכול, את החיים ואת
הרכוש, מבלי לקבל דבר.
כשנודע למטה האצ"ל כי מועד תחילת משפטו של גרונר נקבע ל1.1.1947-, הוכנה תכנית
להבריחו מהמחנה. אולם – כפי שמספר נעים המאירי – גרונר פסק ללא היסוס: אני לא יוצא;
ראשית משום שהאחרים קודמים לי, שנית מפני שהארגון זקוק ללוחמים בריאים המסוגלים
להשתתף בפעולות ולהביא תועלת, ושלישית – הטיפול הרפואי עשוי להיות יקר וממושך
ואיני רוצה ליפול למעמסה על קופת הארגון המדוללת.
במשפטו בבית הסוהר בירושלים סירב רב להגן על עצמו למרות שידע כי הוא עומד בפני
גזר דין מוות. הוא העדיף להתעטף בשתיקה, פרט לקריאת דברי הצהרתו בתחילת המשפט:
"איני מכיר בזכותכם לשפוט אותי, בית דין זה משולל יסוד חוקי מאחר שנתמנה על-ידי שלטון
שאין לו יסוד חוקי …". בתגובתו לקריאת גזר דין המוות אמר בקול חזק ויציב: "בדם ואש
יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". מיד לאחר מתן גזר הדין הועבר תחת משמר כבד לבית
הסוהר והולבש במדים האדומים של הנידונים למוות. כל הניסיונות להצילו לא הועילו. האנגלים
הזועמים שואפי הנקמה היו נחושים בדעתם לבצע את גזר הדין הנורא ולא נענו לבקשות
שהגיעו מרחבי העולם כולו.
שלוש פעמים הצטלבו דרכיו של דב גרונר עם צפת, שלוש פגישות גורליות ביותר בחייו:
הוא השתתף בהתקפה שעליה פיקד אלעזר פדהצור, בן צפת; במחנה המעצר בלטרון, בהיותו
פצוע קשה, טופל בנאמנות ובמסירות על-ידי נעים המאירי מצפת, שאירגן אפשרות להברחתו
וניסה בכל כוחו לשדלו להסכים לכך, דבר שללא ספק היה מציל את חייו; והפגישה האחרונה
והמצערת – לאחר ביצוע גזר הדין. למרות שביקש להיטמן ליד שלמה בן-יוסף בראש-פינה,
לא נענו האנגלים אפילו לבקשתו האחרונה והביאו אותו לקבורה כצפת, יחד עם שלושת חבריו
שנתלו באותו היום.

ניתן לרכוש את הספר בכתובת מאיל [email protected] או בטלפון 0544772969.