סיפורם של הרי כנען

לאחר ההרג, ההרס, הביזה והשריפה של מאורעות הדמים ב1929-, החלו להגיע לצפת יהודים מכל רחבי הארץ, לחזות במו עיניהם בתושבים עקשנים ונחושים שחרף מצבם הנפשי והכלכלי הקשה לא נעתרו להצעות מפתות לעבור ולהתיישב במקומות אחרים וסירבו בתוקף לנטוש את עירם האהובה. בין הבאים גברת אצילה ואריסטוקרטית, שרה לוי ז"ל.

שרה לוי לבית אדלר נולדה במלבורן שבאוסטרליה למשפחה מכובדת ועשירה שמוצאה מהולנד. אביה נחשב ל"מלך" האופנה בכל ארצות אירופה. איש עשיר ואריסטוקרט, יהודי חם וגאה, ידיד אישי של ד"ר הרצל וציוני נלהב. שרה נישאה בגיל צעיר יחסית ליהודי יליד גרמניה, אף הוא בן למשפחה עשירה ומכובדת, שאותו הכיר אביה באחר הכינוסים שערך ד"ר הרצל. הזוג הצעיר עבר להתגורר בארצות-הברית, אך עקב עסקי מסחר חובקי עולם התיישבו בסינגפור, וממנה חלשו על סחר בכל ארצות תבל. למעלה משלושים שנה חיו בסינגפור חיי מלכים בתוך ארמון מפואר עם עשרות משרתים, ובו אירחו שועי עולם, מלכים, נסיכים ורוזנים שפקדו את ביתם תכופות. בשנת 1926, בהשפעת בעלה ואביה הציונים, הסכימה לעלות לארץ- ישראל, מותירה בסינגפור חיי פאר והדר, נכסים ורכוש רב. הבת עברה לאנגליה והבן שירת בצבא הבריטי בדרגת קולונל.
דווקא בארץ-ישראל הצחיחה והשוממה, למראה העוני, הדלות, העזובה והמצוקה, הפכה שרה המפונקת והעדינה, בניגוד לדעותיה הקודמות, לציונית מושבעת נלהבת וחמה. בלחצה רכשה המשפחה קרקעות במקומות שרק החלו להתפתח – נתניה, שכונת אגרובנק (חולון), ;קוה ישראל, רמת-גן ומקומות נוספים. בתחילת 1930 נפטרו אביה ובעלה זה לאחר זה בהפרש זל חודש ימים, ושרה נותרה בגפה בודדה. ידידים שיכנעוה להצטרף אליהם לביקור בצפת. הר נען השומם והנוף הקסום הנשקף ממנו, האוויר הצונן והצלול ובמיוחד שמו של ההר, שהזכיר ה את לימודי התנ"ך באוסטרליה – שבו את לבה והיא החליטה לרכוש את המקום ולהקים ו כפר אמנים ייחודי (טרם עין הוד). היא לא חזרה עם ידידיה לתל-אביב, שכרה חדר במלון צפת והורתה לפרקליטיה לברר ולבדוק את האפשרות לרכישת האדמות בכנען א'.
פקידי חברת פיק"א נדבקו בהתלהבותה, הרעיון קסם גם להם ותוך חודשיים נחתמה העיסקה. 'ובי האדריכלים גויסו ועד מהרה הוכנו התכניות שאושרו מיד. שלטונות המנדט לא העזו פעם לסרב לגברת, בעלת הקשרים והמהלכים בצמרת הממשל בלונדון, קשרים שהגיעו עד חצר המלוכה. המשטרה הזהירה את הערבים לבל ינסו להפריע והבטיחה לנקוט בחריפות אם יעשוכן. התכנית המקורית כללה בניין בן ארבע קומות ובו חררים רבים לסטודנטים, מבנה גדול רחב ידיים כסדנת לימודים ועשרה בתים בני שלושה חדרים הבנויים על גב ההר בשורה ורפית, שמצידיהם שדרות עצים, למגורי המורים והמדריכים. דרך אל ההר לא היתה; חומרי בנייה הועברו על גבי חמורים בשבילים צרים ומסוכנים, וכך גם המים שרכשה ממעיין עין זיתים במחיר חצי גרוש לפח. הבנייה התקדמה במהירות כששרה לוי מגיעה תכופות לפקח לייעץ. תוך שנתיים הושלמה המלאכה לתפארת, אלא שתלמידים ומורים לא הגיעו. שרה אמיצת הלב והנועזת לא אמרה נואש ולא הרימה יריים. את הבניין הגדול הפכה לבית מלון, את סדנה – לאולם קולנוע, ואת עשרת הבתים הציעה להשכרה תמורת לירה אחת לשנה, ובכלל זה מים שהוזרמו לבתים מבאר שקדחה וחשמל מגנרטורים שהביאה מאנגליה. תחילה לא היו ופצים לרעיון. המחשבה לגור רחוק מהעיר, מנותקים מחנויות, בתי-ספר וכדומה – הפחידה. בל עד מהרה החלו הבתים החדשים, האוויר הצלול, החשמל שבצפת עדיין לא היה, המים זורמים בבתים וחלקת אדמה צמודה לכל בית – לקרוץ ולקסום. רבים מתושבי צפת פנו שרה לוי בבקשה להתקבל. עתה הגיעה תורה שלה לברור ולבחור בקפידה. בין המשפחות מאושרות היו משפחות ברזל, מרגלית, עבו ובן בצלאל, וכן טרודה והוגו גרץ.
משפחתי זכתה להימנות עם עשר המשפחות המאושרות שנבחרו, ובשנת 1933 עברנו לגור כנען. הייתי בן ארבע בסך הכול, אך עד יום מותי לא אשכח את ההרגשה הנפלאה ואיני מסוגל מצוא מספיק מילים לתאר את האושר להיכנס לדירה חדשה עם חשמל במקום מנורות נפט שנות ומסריחות, מים זורמים בברזים מבלי צורך לשאוב אותם מהבור, והעיקר – שירותים תוך הדירה, דבר שנחשב באותם ימים שיא המותרות והפינוק, מה שרבים מהקוראים בוודאי וקשו להבין ולהאמין.
הגברת שרה לוי התיחסה לדייריה ודאגה לרווחתם כאילו היו ילדיה, עצמה ובשרה, והתושבים הגישו כבגן עדן. היא שכרה מונית שהסיעה מדי יום את התלמידים לבתי-הספר בצפת וחזרה בתום הלימודים; הקצתה חדר שבו הפעיל אחד המשתכנים (יצחק ברזל ז"ל) חנות מכולת מצרכי מזון בסיסיים; ומאחר שהגברים יצאו בבקרים לעבודה ומלבית הנשים נשארו לבדן, דאגה לשומר קבוע להגברת ביטחונן ושלומן. השומר, מוחמד תיר – ערבי גברתן, גבה קומה וחזק, מהכפר עמוקא הסמוך – התחבב על כולם והתגורר בביקתה שנבנתה עבורו. עם משפחתי קשר מוחמד יחסים חמים במיוחד, והיה אורח קבוע ורצוי בביתנו. אחי משה בן השנתיים, הילד היחיד שעדיין לא הלך לבית-הספר, הפך לחביבו ולבן תפנוקיו. משה הקטן בילה את רוב שעות היום עם מוחמד וכלבו הכנעני הגדול שהילדים העניקו לו את השם "שומר", כלב שאכן התגלה כשומרו הקנאי והמסור ביותר של הילד, והם הפכו לצמד בלתי נפרד. בכל מקום שהיה הכלב נמצא גם משה. לא אחת, כשאבא ז"ל חיפש את משה, מצא אותו עם מוחמד ו"שומר" ישנים שנת ישרים בביקתתו. בלילות רבץ "שומר" ליד דלת הבית, מחכה לחברו וידידו ולא זז משם עד הבוקר.
כפי שסיפרתי, ליד כל בית היתה חלקת אדמה. בחלקה שלנו שתלנו בצלצלים, שומים, צנוניות, תבלינים למיניהם ופרחים. עד היום עומד בפי טעמם של בצלים, שומים וצנוניות ששלחה אותי אמא ז"ל לקטוף כשהם מכוסים טל ורעננים. ביתנו היה החמישי בשורת הבתים. השכנים בבית הרביעי היו הזוג הוגו וטרודה גרץ ז"ל, עולים מגרמניה חשוכי ילדים שאימצו באהבה ובחביבות את ילדי המשתכנים כולם. הוגו פתח ליד ביתו תחנה מטאורולוגית, וטרודה – ציירת מחוננת ברוכת כשרון – לא התקשתה למצוא נופים לציוריה המרהיבים והיפים שחילקה אותם במתנה לכל מבקש.
אנשים מצפת נהגו מדי שבת להגיע ברגל לכנען לביקור, ולא הצליחו להסתיר את קנאתם למראה השכונה היפה, המרחבים, הנוף והאוויר הצלול. בחורף התנאים היו קשים קצת יותר; חורשות העצים מסביב עדיין לא היו והבתים על גב ההר היו חשופים לרוחות הסוערות ולקור המקפיא. חבל עבה נקשר בין הבית הראשון לבית העשירי האחרון, כדי שהילדים יאחזו בו בלכתם ולא תעיף אותם הרוח.
הבית השישי השכן נותר תקופה מסוימת ריק, וכששאלנו את הגברת לוי למי הוא מיועד, ענתה בחיוך מסתיר סוד: בקרוב מאוד תדעו ובוודאי לא תצטערו. הגברת לוי צדקה. הבטחתה קוימה, והיתה טובה ממה שיכולנו לצפות ולקוות. בערב קר, גשום וסוער בתחילת שנת 1934, כשכולם מכונסים בבתים, שמענו לפתע רעש מכונית גדולה; משפחת רוקנשטיין הגיעה. זוג הורים ובנם היחיד בן ה12- שמעון, ז"ל. הרוקנשטיינים, וכן הנהג ועוזרו, הוזמנו ראשית דבר אלינו הביתה. אמא ז"ל הכינה לכולם שתייה חמה וארוחה קלה. לאחר שהתאוששו עזרו להם אבא ומספר שכנים נוספים בפריקת המשאית. ידידות מופלאה נולדה, ידידות אמיצה שמאז אותו לילה לא פסקה. משפחת רוקנשטיין רכשה חלקת אדמה רחבה והציבה בה בית בן שלושה חררים, מטבח ושירותים, עשוי כולו נחושת, שהביאו מגרמניה. הבית הפך לאטרקציה ורבים באו לחזות בו. הבית עדיין עומד במקום עד היום, משמש מגורים לגברת לאה רוקנשטיין תבל"א. ליד הבית הקימו בית קפה שעד מהרה התפרסם בכל הארץ בטיב מטעמיו ושירותיו, כמיטב המסורת היקית. בחודשי הקיץ העמידה חברת אגר אוטובוס מיוחד שמדי יום בשעה ארבע הסיע קייטנים לבילוי בבית הקפה, בילוי מהנה כשמיטב האמנים באותה תקופה מנעימים את זמנם. לאחר שעתיים חזרו לצפת, כשרבים היו שבים ובאים בלילה לרקוד לצלילי תזמורת נודעת. לרוב היה זה אבא שנהג באוטובוס, והוא שמח לשבת במחיצת ידידיו הוותיקים. במרוצת השנים בנתה משפחת רוקנשטיין מלון שהפך אף הוא למבוקש וייחודי, מחלוצי בתי המלון בהר כנען. עיקר לקוחותיו יוצאי גרמניה, אורחים קבועים ומושבעים שלא היו מוכנים להמירו בשום מלון אחר בעולם, והם שבו וחזרו אליו מדי שנה עד שסגר את שעריו.
חברי אגודת "צופיה", מעודדים מרשיונות הבנייה שהוענקו לשרה לוי, מיהרו להגיש בקשות בנייה מחודשות. ממשלת המנדט לא יכלה להרשות לעצמה להתחמק ובעל כורחה אישרה את תכניות הבנייה. תנופת בנייה בכנען א' החלה, תחילה בתים למגורים ומאוחר יותר בתי מלון. על המשתכנים בקריית שרה עברו מספר שנים מאושרות, אך האידיליה לא נמשכה זמן רב. מאורעות הדמים של 1936 שטפו את הארץ בגל רציחות יהודים. המגורים במקום מבודד וקטן, רחוק מהעיר, הפכו למסוכנים, האחריות לגורלם של הילדים שמדי יום נסעו ללימודים ועברו ברובע הערבי גברה על כל היתרונות וההנאות. אמא ז"ל היתה באותה העת בהריון מתקדם, ושרה לוי הפצירה בה להישאר לגור בכנען והבטיחה כי תרשום את הבית שגרנו בו על שם הנולד הראשון בכנען. אמא החליטה כי הסכנה רבה מדי ולא נעתרה. אמנון נולד בצפת והפסיד בית בכנען. בצער רב נפרדו מהבתים הנאים, הגינות המוריקות, האוויר הצלול ובעיקר מגברת לוי הנפלאה והטובה – אישה אמיצת לב, נחושה ועקשנית שנשארה לבדה בהר כנען, ולמרבה הפלא והנס איש לא העז לפגוע בה. הדבר חזר על עצמו ערב מלחמת השחרור: שוב נטשו כל המשתכנים בכנען את בתיהם, חוץ מהגברת לוי, שנותרה בודדה ולא הסכימה להתפנות, עד שהגיעו אנשי הפלמ"ח שהתמקמו בבית המלון הגדול שבבעלותה, חלקו עמה את מזונם הדל שהוצנח לרוב ממטוסי ה"פרימוס" הזכורים לטוב, והיא שימשה להם אמא טובה וראגנית, בהעניקה את ברכתה בצאתם לפעולות כשהיא מצפה בדריכות לשובם בשלום.
במשך שנים ארוכות קיימנו יחסי ידידות חמים והדוקים עם גברת לוי הנפלאה. מעת לעת היינו באים לבקרה והקפדנו להזמינה לכל אירוע משפחתי, והיא אכן נטלה חלק באירועים בשמחה וברצון. לאמנון קראה בחיבה "כנעני". שרה לוי האריכה ימים, וכשהלכה לעולמה בהיותה כבת תשעים נטמנה בקבר שהכינה במו ידיה בחורשה הסמוכה, בהיתר מיוחד שאישרו לה משררי הבריאות והדתות. בכל שבוע היתה נוטלת עמה מטאטא ומנקה את השטח שליד הקבר, ולעתים מתיישבת על הספסל שבנתה לידו, יושבת ומסתכלת כשבמוחה בוודאי עוברת כל מסכת חייה המופלאים. את כל רכושה ועיזבונה הורישה לקרן הקיימת לישראל. הלכה לעולמה מאושרת לראות בתקומת מדינת ישראל – חלום הוריה ובעלה שהתגשם – וגאה היתה על תרומתה.
תנופת הבנייה בקריית שרה לא פסקה ולא נותקה עוד השלשלת. זאב פרל יבל"א, נינו של ר' טוביה אונגר ז"ל, נכד לולוויל (זאב) פרל ז"ל ממייסדי חברת "צופיה", בנה את ביתו על אחד המגרשים שרכשו סביו והוא מתגורר במקום.

בניגוד להצלחתם של שרה לוי ואנשי חברת "צופיה", לא האיר המזל פניו לחברת "הרחבת
הישוב"; השלטונות סירבו בעקשנות להעניק להם רשיונות בנייה.
ביום 23.10.1934 החליטו מספר חברים לעשות מעשה, החלו לחרוש באדמות כנען ב'
ולקבוע עובדות בשטח. מיד הוקפו עשרות ערבים שהמטירו עליהם אבנים ותקפו אותם באלות.
המשטרה שהוזעקה למקום עצרה כמובן את היהודים, והביאה אותם לשיפוט מהיר באשמת
הפרת הסדר הציבורי. אלתר שטרן ז"ל נידון להגליה מצפת לזמן בלתי מוגבל ויעקב קלך נידון
לחמישים לירות קנס ומתן ערבות כי לא ינסה לחזור על המעשה. "הצדק" האנגלי שוב הוכיח
את עצמו. רק בשנת 1945 התירו סוף סוף השלטונות למספר מצומצם של משתכנים להתחיל
בבנייה. ערב מלחמת השחרור עמדו בכנען ב' שלושה או ארבעה שלדי בניין שבעליהם לא
הספיקו לסיים את בנייתם. בליל 8.4.1948 פוצצו חבלנים ערבים את השלדים. הפעם לא
הזדרזו הבריטים לחפש ולהעניש את האשמים.
לאחר קום המדינה עלו מספר משפחות להתיישב בכנען ב'. משה שטרן, מנחם אונגר וחביב
ממן ז"ל, וזכי ממן יבל"א. אחריהם עלו משפחות שנער, לביאון, שחרור, שלומי ראובני, אמנון
כהן ואחרים. התנאים היו קשים ביותר. החלוצים גרו ללא חשמל, בלי דרכי גישה, מבוססים
ברגליהם בבוץ. אט אט החלו לבנות בתים נוספים, השכונה חוברה לרשת החשמל, נסללו
כבישים ואגד החלה לקיים שירות מסודר מספר פעמים ביום. נבנו שכונות רמת רזים, מליבו,
רמת מנחם בגין ואחרים – שכונות מוכרות כיום. אין ספק כי לא ירחק היום שחצור וראש-
פינה תחבורנה לצפת והיא תהפוך לכרך גדול ומשגשג כיאה לבירת הגליל וצפון מדינת
ישראל.
לאחר שחרורה של צפת ב1948- החלו להגיע לצפת עולים חדשים. עד מהרה לא נותרו
דירות פנויות בעיר ומשרד השיכון נזעק למצוא פתרון מהיר. נפלה החלטה לבנות את שיכוני
כנען, באזור שטח שומם, אדמת טרשים וסלעים, גבעות ומורדות, שרק בעלי חזון יכלו לראות
בדמיונם את המקום מכוסה בתים צפופים. חברת "פלרוד" זכתה במכרז והחלה בבנייה במרץ
רב. כל הבתים היו שווים בגודלם ובצורתם, בתי קומתיים של ארבע דירות קטנות וגגות רעפים
אדומים, שנראו כקוביות משחקי ילדים. אך היה זה פתרון מהיר למצוקת הדיור והזוכים בדירות
שמחו בחלקם והיו מאושרים מאוד. שיכוני כנען של היום שינו את פניהם. אלה שעדיין זוכרים
את תחילתם מתקשים להכיר את המקום, ובעזרת השם עוד הזרוע נטויה.
אחי אמנון לא השלים עם אבדן הבית בכנען ולא נרגע עד שבנה שם בית; אמנם לא בדיוק
בקריית שרה, אבל בהר כנען. שלושה מארבעת ילדיהם של אמנון ויעל – דרור, אילת ושחר
– נדבקו אף הם ב"חיידק" הר כנען ונשארו לגור בו. ער מאה ועשרים.
כמילות השיר הידוע – לילות כנען יפים, צוננים וקסומים כתמיד, ובימינו גם לימים אין
במה להתבייש.

ניתן לרכוש את הספר בכתובת מאיל [email protected] או בטלפון 0544772969.