סיפורם של הרי כנען

סיפורם של הרי כנען
מתוך סיפורי צפת – מנחם כהן

איביקור, קריית שרה, נוה אורנים, רמת רזים א', רמת רזים ב', מליבו, רמת מנחם בגין, מצפה
נוף כנרת ועוד – שכונות מרהיבות ביופיין, שובות את העין, מרחיבות ומחממות את לב
הצופים – מכסות את הרי כנען וגולשות במורדות ראש-פינה. בתים מפוארים, בגדלים שונים
ובשלל צורות וצבעים. נוף קסום עוצר נשימה, אקלים מיוחד במינו ואיכות חיים נפלאה. למרבית
התושבים המתגוררים בחווילות המהודרות המוקפות גינות מוריקות ומלבבות נראה הכול כמובן
מאליו, ואינם מעלים כלל על דעתם שרק אתמול הכול היה אחרת. הרי הגליל היו גבעות
שוממות וקרחות, זרועות סלעים אפורים ללא שיח וירק, חשופות לשמש לוהטת בימי הקיץ,
מוכות סערות ומעטה קרח בחורף.

למענם ולטובת אלה שאינם יודעים, ובעיקר כהצדעה לזכרם
של החלוצים, אשתדל כמיטב יכולתי להביא את סיפורם של הרי כנען, קורותיהם ותחילת
בנייתם ופריחתם; לפרוע חוב כבוד, הערכה ותודה ליהודי צפת עזי הנפש שנאחזו בעיר
בציפורניהם, בנחישות ועקשנות, ולא נטשוה חרף פרעות, הרג, ביזות, מגיפות ותנאים כלכליים
קשים ביותר; נטורי קרתא אמיתיים שאלמלא עמידתם והקרבתם מי יודע היכן היו עוברים
הגבולות הסורי והלבנוני, וסביר בהחלט להניח ששכונות כנען היו כיום חלק מדרום-לבנון.
עובדה היא שערים בארץ-ישראל שנעזבו על-ידי תושביהן היהודים שינו את פני המדינה
וגבולותיה ועדיין לא באו לפתרון עד היום.

סיפורם של הרי כנען מתחיל בשנת 1883. המושבה ראש-פינה עדיין בחיתוליה. בחג החנוכה נסתיימה בנייתו של הבית הראשון ברחוב העליון ונערכה הגרלה לזוכה בו. הזוכים המאושרים, זוג צעיר שעמד ערב נישואיו, החליטו לערוך את חנוכת הבית והחתונה בחגיגה משותפת. אורחים רבים, יהודים וערבים מצפת ומכפרי הסביבה, הוזמנו ליטול חלק בשמחה, חגיגה עליזה וצוהלת כשהיין נשפך כמים. בעיצומם של הריקודים, יהודים וערבים יחדיו, נשמעה לפתע ירייה. כדור נפלט מאקדחו של אחד הצעירים הרוקדים ופגע בבנאי ערבי מצפת, בן למשפחה גדולה ומכובדת, והוא נהרג במקום. אף שהאסון קרה בשוגג וכל המשתתפים היו עדים לכך, נקטעה השמחה בדומייה וברור היה לכולם כי צרה ופורענות צפויות בהקדם. ואכן, ברגע שהידיעה הגיעה לצפת התקבצו מאות ערבים ובקריאות נקם החלו לצעוד לעבר המושבה ראש-פינה, כשהם מזוינים ברובים, גרזנים, חרבות ומקלות. נכבדים מכל העדות, מוכתרים מכפרי הסביבה ותושבי כפר ג'עוני השכן, חצצו והגנו בגופם על תושבי המושבה ובעמל רב הצליחו להרגיע את הערבים החמושים ולהחזירם לצפת, אך לכולם היה ברור שאין זה סוף פסוק. הנכבדים הציעו עריכת סולחה עם משפחת ההרוג, דבר שהיה כרוך בתשלום כופר נפש – סכום כסף רציני ונכבד, שאיכרי המושבה הטרייה לא יכלו לעמוד בו. אחד מראשי הכוללים בצפת, שחיו מכספי תרומה ו"חלוקה", יעץ לוועד המושבה לפנות אל הברון הירש ולבקש עזרה.

הברון מוריס הירש ז"ל נולד בגרמניה בשנת 1831 למשפחה יהודית נכבדה ועשירה, עבר להתגורר בפארים ועסק בסלילת מסילות ברזל באוסטריה, רוסיה, פולניה, צרפת ותורכיה, צבר רכוש והון רב ונחשב לאחד מאדירי ההון באירופה. נורע כיהודי בעל לב חם ונדבן שתרם מיליונים לקהילות היהודיות באירופה, בעיקר בתחום החינוך. הוא בנה והחזיק על חשבונו בתי-ספר רגילים וכן בתי-ספר למלאכה וחקלאות. הברון הירש נענה לבקשה והעביר מיד לראש-פינה את הסכום הנדרש. הסולחה נערכה כדת והמחלוקת חוסלה.
עד לפניית יהודי ראש-פינה לא היתה לברון הירש כל זיקה לארץ-ישראל. הוא התנגד לרעיון הציונות של ד"ר הרצל ולא האמין כי בארץ-ישראל הצחיחה והנחשלת תבוא הגאולה והתקומה לעם ישראל. את התרומה הנדיבה העביר כמצוות פיקוח נפש והצלת יהודים. יחסו לציונות ולארץ-ישראל לא השתנה, אך מעת לעת התעניין בגורלה ושלומה של ראש-פינה. בשנת 1891 יסד את חברת יק"א – באנגלית ראשי תיבות של "חברה יהודית להתיישבות" – שמטרתה לעזור ליהודים להגר מארצות שנרדפו בהם. חברת יק"א רכשה אדמות רבות בארגנטינה ובברזיל מתוך כוונה להקים עליהן מושבות יהודיות העוסקות בחקלאות. שמונה-עשרה מושבות הוקמו בארגנטינה ונמסרו ליהודים שהיגרו מרוסיה. הניסיון לא עלה יפה; לאחר שהמהגרים קיבלו אזרחות, החלו לנטוש את המושבות ואת עבודות החקלאות ועברו להתגורר בערים הגדולות. רק מעטים נשארו לעבוד בחקלאות. הכישלון גרם לברון מפח נפש רב ובשנת 1896 הלך לעולמו, בגיל 65, מותיר הון אדיר לרעייתו הברונית קלרה, ילידת בלגיה, בת למשפחת בנקאים יהודים עשירים בזכות עצמם.
הברונית המשיכה לתרום סכומים גדולים לקרנות שנוסדו על-ירי הברון לצדקה, ואף הוסיפה עליהן. היא פתחה ברחבי גאליציה בתי-ספר לבנות, והחזיקה אותם על חשבונה, ובכלל זה כלכלה ולבוש לכולן. בשנת 1898 פנתה משפחה ערבית עשירה מלבנון אל הברונית בהצעה למכור לה את אדמות הר כנען החל ממורדות כפר ביריה ומורדות כפר עמוקא – שטח ענקי שהגיע עד לגבולות הכפר ג'עוני. את האדמות שבבעלותם הציעו במחיר זעום ומגוחך, העיקר להיפטר מאדמות הטרשים הצחיחות שלא צלחו בידם לשום מטרה. כשהוברר לברונית כי האדמות המוצעות שכנות למושבה ראש-פינה שהיתה חביבה על הברון, החליטה לראשונה לחרוג מתפיסת עולמם שלא להשקיע בארץ-ישראל, ולבצע את הרכישה – תוך אמונה שזה היה בוודאי רצונו של הברון, וכך היה נוהג אילו היה בחיים. הברונית לא זכתה לראות בהשלמת העיסקה, שכן הלכה לעולמה בראשית שנת 1899, אבל דאגה שחברת יק"א תשלים את הרכישה וזו אכן התבצעה. הברונית, נדבנית מפורסמת בזכות עצמה, הותירה בצוואתה חמישים מיליון פראנק למטרות צדקה שונות לקהילות יהודיות בגולה, ונוסף לכך – גם זה בפעם הראשונה – שני מיליון פראנק לבתי-ספר יהודיים בירושלים. יהי זכרם ברוך.
חברת יק"א המשיכה לפעול גם לאחר מותם של הברון והברונית, ומכספי הירושה האדירים קנו ליהודים קרקעות בקנדה ובארצות-הברית, תוך התעלמות מרעיון הציונות. אך למרות השקפתם העניקו מעת לעת סיוע למושבות משמר הירדן ונס ציונה, וזאת בהשראת התרומה שהעניק הברון הירש לראש-פינה.
בשנת 1899 העביר הברון רוטשילד את כל המושבות והמפעלים שיסד ליק"א, ובשנת 1923 הוסכם בין הברון רוטשילד ויק"א כי כל מפעל ההתיישבות שלו בארץ-ישראל יעבור ליק"א ולטיפולה. שם החברה הוסב לפיק"א, וזו המשיכה לסייע למושבות, הקימה מוסדות ומפעלים ובהם טחנת הקמח הגדולה בחיפה. רק בשנת 1957 הפסיקה פיק"א לפעול בארץ- ישראל והעבירה את כל נכסיה הרבים לידי מדינת ישראל וממשלתה.
וחזרה להר כנען שלנו. סמוך למועד שבו רכשה יק"א את אדמות כנען, כבר בתחילת 1900, פנו מספר יהודים מצפת וביקשו לרכוש חלקות אדמה בודדות. יק"א דחתה את כל הבקשות בטענה שלא תסכים למכור חלקות אדמה לבודדים, אלא אם יתאגדו לחברה. בשנת 1901 נעשה ניסיון נוסף שנדחה גם הוא. ההתלהבות פגה והצטננה והתכניות הוקפאו. בשנת 1908 פנתה קבוצה אחרת של יהודי צפת, בראשות מר שמולקה וקסלר ז"ל, בבקשה שיק"א תעמיד לרשותם חלקת אדמה בביריה להקמת יישוב חקלאי – וגם בקשה זו לא נענתה.
בשנת 1914, בעידודו של מר זלמן לבונטין ז"ל, ממנהלי בנק אפ"ק (בהמשך לאומי) ומנכבדי היישוב בארץ-ישראל, הצליחו סוף סוף מספר יהודים מצפת להקים אגודה בשם "אגודת בוני בתים" שמטרתה בניית שכונת גנים מחוץ לעיר צפת, אבל בינתיים פרצה מלחמת-העולם הראשונה והאגודה התפרקה.
**********************
מלחמת-העולם הראשונה על מוראותיה וסבלותיה הנוראים הסתיימה. ממשלת המנדט הבריטי באה במקום השלטון העותמאני העריץ והאכזר, שהתעמר ודיכא במשך שנים ארוכות באכזריות את תושבי הארץ – יהודים וערבים כאחד. הרעב הכבד והמגיפות פגעו קשות ביהודי צפת והותירו בה את אותותיהם. כחמשת אלפים מיהודי העיר נספו מרעב ומחלות, לא נותרה משפחה אחת שלא ידעה שכול. רבים היגרו לארצות ניכר לשבור שבר ולחפש עתיד ותקווה. הנשארים בחיים, מלקקים את פצעיהם, החלו בניסיונות להתאושש ולהשתקם. רעיון ההתיישבות התעורר מחדש. חלום היציאה למרחב מתוך הסימטאות הצרות, הצפופות והמעופשות שריח המוות עדיין עמד בהן, גבר ביתר שאת.
מספר יהודים ובראשם טוביה אונגר, ולוויל (זאב) פרל, אידל (יהודה) מיברג ז"ל ואחרים, הקימו אגודה בשם "צופיה" (שילוב של צפת וציפייה) ושבו ופנו ליק"א בבקשה כי תמכור להם קרקע לבנייה. הפעם, כנראה מתוך התחשבות והבנה למצבם הנואש והסבל הנורא שעברו, נענתה בקשתם בחיוב וחלקות אדמה בכנען א' עברו לבעלותם. הצלחת "צופיה" עודדה יהודים נוספים. יעקב קלך, אלתר שטרן ודוד קורן ז"ל מצפת, משפחות שולמן, דוד תדהר, ונציה ועוד מתל-אביב, יסדו אגודה בשם "הרחבת הישוב" וחברת יק"א מכרה להם את מרבית הקרקעות בכנען ב'. כל חבר באגודה החדשה שילם חמישים לירות (פונט) בתמורה לחמישה דונם קרקע. ברשותי פנקס חבר ב"הרחבת הישוב" משנת 1923, על שם סבי המנוח ר' צבי הוטקיס הלוי ז"ל, ובו פירוט ומועד התשלומים ותעודה המעידה ומאשרת כי הוא בעליה של חלקה בת חמישה דונמים בשלמות. (משום מה, בלי שאצליח לברר ולהבין מדוע, הצטמצמה החלקה במרוצת השנים לשני דונמים וחצי בלבד.)
השמחה והצהלה לא ידעו גבול. הנה סוף סוף יתגשם החלום להתגורר בחיק הטבע באוויר צלול. אך ההתלהבות היתה מוקדמת מדי. ממשלת המנדט הבריטי – הנאורה, הדמוקרטית וה"נייטרלית" – סירבה לאשר תכניות בנייה, בטענה שהערבים מתנגדים בתוקף לבנייה יהודית ואישור התכניות עשוי להביא לתקריות אלימות ולסיכון שלום הציבור. הערבים, שכלל לא חשבו ולא העלו על דעתם את האפשרות שאפשר למנוע בנייה מבעליהן החוקיים של קרקעות – הבינו את הרמז, "קנו" את הרעיון והחלו להגיש עצומות התנגדות תוך השמעת איומים להפרעות סדר ולהתפרעויות, מספקים "הכשר" לעמדת השלטונות. הבעלים היהודים וחברת יק"א, בתמיכת הנהגת היישוב ובסיוע עורכי-דין, הגישו ערר בניסיון לשנות את הגזרה, אך נדחו שוב ושוב בכל הערכאות.
למען הוסף חטא על פשע, אישרה הממשלה לערבי לאומני קיצוני, צורר יהודים מושבע וידוע לשימצה – עורך-הרין סובחי אל חדרא – לבנות בית גדול ומפואר, מנקר עיניים, בצלע הר ביריה, על שטח אדמה שנוי במחלוקת, ספק בבעלות יהודית, במקום נישא המשקיף לעבר הרי כנען, וזאת במטרה מופגנת להכעיס ולהתגרות. בינואר 1948 פוצצה יחידת חבלנים את ביתו על יושביו, כנקמה על השנים שבהן פרע רבות ביהודים.

לאחר ההרג, ההרס, הביזה והשריפה של מאורעות הדמים ב1929-, החלו להגיע לצפת יהודים מכל רחבי הארץ, לחזות במו עיניהם בתושבים עקשנים ונחושים שחרף מצבם הנפשי והכלכלי הקשה לא נעתרו להצעות מפתות לעבור ולהתיישב במקומות אחרים וסירבו בתוקף לנטוש את עירם האהובה. בין הבאים גברת אצילה ואריסטוקרטית, שרה לוי ז"ל.

שרה לוי לבית אדלר נולדה במלבורן שבאוסטרליה למשפחה מכובדת ועשירה שמוצאה מהולנד. אביה נחשב ל"מלך" האופנה בכל ארצות אירופה. איש עשיר ואריסטוקרט, יהודי חם וגאה, ידיד אישי של ד"ר הרצל וציוני נלהב. שרה נישאה בגיל צעיר יחסית ליהודי יליד גרמניה, אף הוא בן למשפחה עשירה ומכובדת, שאותו הכיר אביה באחר הכינוסים שערך ד"ר הרצל. הזוג הצעיר עבר להתגורר בארצות-הברית, אך עקב עסקי מסחר חובקי עולם התיישבו בסינגפור, וממנה חלשו על סחר בכל ארצות תבל. למעלה משלושים שנה חיו בסינגפור חיי מלכים בתוך ארמון מפואר עם עשרות משרתים, ובו אירחו שועי עולם, מלכים, נסיכים ורוזנים שפקדו את ביתם תכופות. בשנת 1926, בהשפעת בעלה ואביה הציונים, הסכימה לעלות לארץ- ישראל, מותירה בסינגפור חיי פאר והדר, נכסים ורכוש רב. הבת עברה לאנגליה והבן שירת בצבא הבריטי בדרגת קולונל.
דווקא בארץ-ישראל הצחיחה והשוממה, למראה העוני, הדלות, העזובה והמצוקה, הפכה שרה המפונקת והעדינה, בניגוד לדעותיה הקודמות, לציונית מושבעת נלהבת וחמה. בלחצה רכשה המשפחה קרקעות במקומות שרק החלו להתפתח – נתניה, שכונת אגרובנק (חולון), ;קוה ישראל, רמת-גן ומקומות נוספים. בתחילת 1930 נפטרו אביה ובעלה זה לאחר זה בהפרש זל חודש ימים, ושרה נותרה בגפה בודדה. ידידים שיכנעוה להצטרף אליהם לביקור בצפת. הר נען השומם והנוף הקסום הנשקף ממנו, האוויר הצונן והצלול ובמיוחד שמו של ההר, שהזכיר ה את לימודי התנ"ך באוסטרליה – שבו את לבה והיא החליטה לרכוש את המקום ולהקים ו כפר אמנים ייחודי (טרם עין הוד). היא לא חזרה עם ידידיה לתל-אביב, שכרה חדר במלון צפת והורתה לפרקליטיה לברר ולבדוק את האפשרות לרכישת האדמות בכנען א'.
פקידי חברת פיק"א נדבקו בהתלהבותה, הרעיון קסם גם להם ותוך חודשיים נחתמה העיסקה. 'ובי האדריכלים גויסו ועד מהרה הוכנו התכניות שאושרו מיד. שלטונות המנדט לא העזו פעם לסרב לגברת, בעלת הקשרים והמהלכים בצמרת הממשל בלונדון, קשרים שהגיעו עד חצר המלוכה. המשטרה הזהירה את הערבים לבל ינסו להפריע והבטיחה לנקוט בחריפות אם יעשוכן. התכנית המקורית כללה בניין בן ארבע קומות ובו חררים רבים לסטודנטים, מבנה גדול רחב ידיים כסדנת לימודים ועשרה בתים בני שלושה חדרים הבנויים על גב ההר בשורה ורפית, שמצידיהם שדרות עצים, למגורי המורים והמדריכים. דרך אל ההר לא היתה; חומרי בנייה הועברו על גבי חמורים בשבילים צרים ומסוכנים, וכך גם המים שרכשה ממעיין עין זיתים במחיר חצי גרוש לפח. הבנייה התקדמה במהירות כששרה לוי מגיעה תכופות לפקח לייעץ. תוך שנתיים הושלמה המלאכה לתפארת, אלא שתלמידים ומורים לא הגיעו. שרה אמיצת הלב והנועזת לא אמרה נואש ולא הרימה יריים. את הבניין הגדול הפכה לבית מלון, את סדנה – לאולם קולנוע, ואת עשרת הבתים הציעה להשכרה תמורת לירה אחת לשנה, ובכלל זה מים שהוזרמו לבתים מבאר שקדחה וחשמל מגנרטורים שהביאה מאנגליה. תחילה לא היו ופצים לרעיון. המחשבה לגור רחוק מהעיר, מנותקים מחנויות, בתי-ספר וכדומה – הפחידה. בל עד מהרה החלו הבתים החדשים, האוויר הצלול, החשמל שבצפת עדיין לא היה, המים זורמים בבתים וחלקת אדמה צמודה לכל בית – לקרוץ ולקסום. רבים מתושבי צפת פנו שרה לוי בבקשה להתקבל. עתה הגיעה תורה שלה לברור ולבחור בקפידה. בין המשפחות מאושרות היו משפחות ברזל, מרגלית, עבו ובן בצלאל, וכן טרודה והוגו גרץ.
משפחתי זכתה להימנות עם עשר המשפחות המאושרות שנבחרו, ובשנת 1933 עברנו לגור כנען. הייתי בן ארבע בסך הכול, אך עד יום מותי לא אשכח את ההרגשה הנפלאה ואיני מסוגל מצוא מספיק מילים לתאר את האושר להיכנס לדירה חדשה עם חשמל במקום מנורות נפט שנות ומסריחות, מים זורמים בברזים מבלי צורך לשאוב אותם מהבור, והעיקר – שירותים תוך הדירה, דבר שנחשב באותם ימים שיא המותרות והפינוק, מה שרבים מהקוראים בוודאי וקשו להבין ולהאמין.
הגברת שרה לוי התיחסה לדייריה ודאגה לרווחתם כאילו היו ילדיה, עצמה ובשרה, והתושבים הגישו כבגן עדן. היא שכרה מונית שהסיעה מדי יום את התלמידים לבתי-הספר בצפת וחזרה בתום הלימודים; הקצתה חדר שבו הפעיל אחד המשתכנים (יצחק ברזל ז"ל) חנות מכולת מצרכי מזון בסיסיים; ומאחר שהגברים יצאו בבקרים לעבודה ומלבית הנשים נשארו לבדן, דאגה לשומר קבוע להגברת ביטחונן ושלומן. השומר, מוחמד תיר – ערבי גברתן, גבה קומה וחזק, מהכפר עמוקא הסמוך – התחבב על כולם והתגורר בביקתה שנבנתה עבורו. עם משפחתי קשר מוחמד יחסים חמים במיוחד, והיה אורח קבוע ורצוי בביתנו. אחי משה בן השנתיים, הילד היחיד שעדיין לא הלך לבית-הספר, הפך לחביבו ולבן תפנוקיו. משה הקטן בילה את רוב שעות היום עם מוחמד וכלבו הכנעני הגדול שהילדים העניקו לו את השם "שומר", כלב שאכן התגלה כשומרו הקנאי והמסור ביותר של הילד, והם הפכו לצמד בלתי נפרד. בכל מקום שהיה הכלב נמצא גם משה. לא אחת, כשאבא ז"ל חיפש את משה, מצא אותו עם מוחמד ו"שומר" ישנים שנת ישרים בביקתתו. בלילות רבץ "שומר" ליד דלת הבית, מחכה לחברו וידידו ולא זז משם עד הבוקר.
כפי שסיפרתי, ליד כל בית היתה חלקת אדמה. בחלקה שלנו שתלנו בצלצלים, שומים, צנוניות, תבלינים למיניהם ופרחים. עד היום עומד בפי טעמם של בצלים, שומים וצנוניות ששלחה אותי אמא ז"ל לקטוף כשהם מכוסים טל ורעננים. ביתנו היה החמישי בשורת הבתים. השכנים בבית הרביעי היו הזוג הוגו וטרודה גרץ ז"ל, עולים מגרמניה חשוכי ילדים שאימצו באהבה ובחביבות את ילדי המשתכנים כולם. הוגו פתח ליד ביתו תחנה מטאורולוגית, וטרודה – ציירת מחוננת ברוכת כשרון – לא התקשתה למצוא נופים לציוריה המרהיבים והיפים שחילקה אותם במתנה לכל מבקש.
אנשים מצפת נהגו מדי שבת להגיע ברגל לכנען לביקור, ולא הצליחו להסתיר את קנאתם למראה השכונה היפה, המרחבים, הנוף והאוויר הצלול. בחורף התנאים היו קשים קצת יותר; חורשות העצים מסביב עדיין לא היו והבתים על גב ההר היו חשופים לרוחות הסוערות ולקור המקפיא. חבל עבה נקשר בין הבית הראשון לבית העשירי האחרון, כדי שהילדים יאחזו בו בלכתם ולא תעיף אותם הרוח.
הבית השישי השכן נותר תקופה מסוימת ריק, וכששאלנו את הגברת לוי למי הוא מיועד, ענתה בחיוך מסתיר סוד: בקרוב מאוד תדעו ובוודאי לא תצטערו. הגברת לוי צדקה. הבטחתה קוימה, והיתה טובה ממה שיכולנו לצפות ולקוות. בערב קר, גשום וסוער בתחילת שנת 1934, כשכולם מכונסים בבתים, שמענו לפתע רעש מכונית גדולה; משפחת רוקנשטיין הגיעה. זוג הורים ובנם היחיד בן ה12- שמעון, ז"ל. הרוקנשטיינים, וכן הנהג ועוזרו, הוזמנו ראשית דבר אלינו הביתה. אמא ז"ל הכינה לכולם שתייה חמה וארוחה קלה. לאחר שהתאוששו עזרו להם אבא ומספר שכנים נוספים בפריקת המשאית. ידידות מופלאה נולדה, ידידות אמיצה שמאז אותו לילה לא פסקה. משפחת רוקנשטיין רכשה חלקת אדמה רחבה והציבה בה בית בן שלושה חררים, מטבח ושירותים, עשוי כולו נחושת, שהביאו מגרמניה. הבית הפך לאטרקציה ורבים באו לחזות בו. הבית עדיין עומד במקום עד היום, משמש מגורים לגברת לאה רוקנשטיין תבל"א. ליד הבית הקימו בית קפה שעד מהרה התפרסם בכל הארץ בטיב מטעמיו ושירותיו, כמיטב המסורת היקית. בחודשי הקיץ העמידה חברת אגר אוטובוס מיוחד שמדי יום בשעה ארבע הסיע קייטנים לבילוי בבית הקפה, בילוי מהנה כשמיטב האמנים באותה תקופה מנעימים את זמנם. לאחר שעתיים חזרו לצפת, כשרבים היו שבים ובאים בלילה לרקוד לצלילי תזמורת נודעת. לרוב היה זה אבא שנהג באוטובוס, והוא שמח לשבת במחיצת ידידיו הוותיקים. במרוצת השנים בנתה משפחת רוקנשטיין מלון שהפך אף הוא למבוקש וייחודי, מחלוצי בתי המלון בהר כנען. עיקר לקוחותיו יוצאי גרמניה, אורחים קבועים ומושבעים שלא היו מוכנים להמירו בשום מלון אחר בעולם, והם שבו וחזרו אליו מדי שנה עד שסגר את שעריו.
חברי אגודת "צופיה", מעודדים מרשיונות הבנייה שהוענקו לשרה לוי, מיהרו להגיש בקשות בנייה מחודשות. ממשלת המנדט לא יכלה להרשות לעצמה להתחמק ובעל כורחה אישרה את תכניות הבנייה. תנופת בנייה בכנען א' החלה, תחילה בתים למגורים ומאוחר יותר בתי מלון. על המשתכנים בקריית שרה עברו מספר שנים מאושרות, אך האידיליה לא נמשכה זמן רב. מאורעות הדמים של 1936 שטפו את הארץ בגל רציחות יהודים. המגורים במקום מבודד וקטן, רחוק מהעיר, הפכו למסוכנים, האחריות לגורלם של הילדים שמדי יום נסעו ללימודים ועברו ברובע הערבי גברה על כל היתרונות וההנאות. אמא ז"ל היתה באותה העת בהריון מתקדם, ושרה לוי הפצירה בה להישאר לגור בכנען והבטיחה כי תרשום את הבית שגרנו בו על שם הנולד הראשון בכנען. אמא החליטה כי הסכנה רבה מדי ולא נעתרה. אמנון נולד בצפת והפסיד בית בכנען. בצער רב נפרדו מהבתים הנאים, הגינות המוריקות, האוויר הצלול ובעיקר מגברת לוי הנפלאה והטובה – אישה אמיצת לב, נחושה ועקשנית שנשארה לבדה בהר כנען, ולמרבה הפלא והנס איש לא העז לפגוע בה. הדבר חזר על עצמו ערב מלחמת השחרור: שוב נטשו כל המשתכנים בכנען את בתיהם, חוץ מהגברת לוי, שנותרה בודדה ולא הסכימה להתפנות, עד שהגיעו אנשי הפלמ"ח שהתמקמו בבית המלון הגדול שבבעלותה, חלקו עמה את מזונם הדל שהוצנח לרוב ממטוסי ה"פרימוס" הזכורים לטוב, והיא שימשה להם אמא טובה וראגנית, בהעניקה את ברכתה בצאתם לפעולות כשהיא מצפה בדריכות לשובם בשלום.
במשך שנים ארוכות קיימנו יחסי ידידות חמים והדוקים עם גברת לוי הנפלאה. מעת לעת היינו באים לבקרה והקפדנו להזמינה לכל אירוע משפחתי, והיא אכן נטלה חלק באירועים בשמחה וברצון. לאמנון קראה בחיבה "כנעני". שרה לוי האריכה ימים, וכשהלכה לעולמה בהיותה כבת תשעים נטמנה בקבר שהכינה במו ידיה בחורשה הסמוכה, בהיתר מיוחד שאישרו לה משררי הבריאות והדתות. בכל שבוע היתה נוטלת עמה מטאטא ומנקה את השטח שליד הקבר, ולעתים מתיישבת על הספסל שבנתה לידו, יושבת ומסתכלת כשבמוחה בוודאי עוברת כל מסכת חייה המופלאים. את כל רכושה ועיזבונה הורישה לקרן הקיימת לישראל. הלכה לעולמה מאושרת לראות בתקומת מדינת ישראל – חלום הוריה ובעלה שהתגשם – וגאה היתה על תרומתה.
תנופת הבנייה בקריית שרה לא פסקה ולא נותקה עוד השלשלת. זאב פרל יבל"א, נינו של ר' טוביה אונגר ז"ל, נכד לולוויל (זאב) פרל ז"ל ממייסדי חברת "צופיה", בנה את ביתו על אחד המגרשים שרכשו סביו והוא מתגורר במקום.

בניגוד להצלחתם של שרה לוי ואנשי חברת "צופיה", לא האיר המזל פניו לחברת "הרחבת
הישוב"; השלטונות סירבו בעקשנות להעניק להם רשיונות בנייה.
ביום 23.10.1934 החליטו מספר חברים לעשות מעשה, החלו לחרוש באדמות כנען ב'
ולקבוע עובדות בשטח. מיד הוקפו עשרות ערבים שהמטירו עליהם אבנים ותקפו אותם באלות.
המשטרה שהוזעקה למקום עצרה כמובן את היהודים, והביאה אותם לשיפוט מהיר באשמת
הפרת הסדר הציבורי. אלתר שטרן ז"ל נידון להגליה מצפת לזמן בלתי מוגבל ויעקב קלך נידון
לחמישים לירות קנס ומתן ערבות כי לא ינסה לחזור על המעשה. "הצדק" האנגלי שוב הוכיח
את עצמו. רק בשנת 1945 התירו סוף סוף השלטונות למספר מצומצם של משתכנים להתחיל
בבנייה. ערב מלחמת השחרור עמדו בכנען ב' שלושה או ארבעה שלדי בניין שבעליהם לא
הספיקו לסיים את בנייתם. בליל 8.4.1948 פוצצו חבלנים ערבים את השלדים. הפעם לא
הזדרזו הבריטים לחפש ולהעניש את האשמים.
לאחר קום המדינה עלו מספר משפחות להתיישב בכנען ב'. משה שטרן, מנחם אונגר וחביב
ממן ז"ל, וזכי ממן יבל"א. אחריהם עלו משפחות שנער, לביאון, שחרור, שלומי ראובני, אמנון
כהן ואחרים. התנאים היו קשים ביותר. החלוצים גרו ללא חשמל, בלי דרכי גישה, מבוססים
ברגליהם בבוץ. אט אט החלו לבנות בתים נוספים, השכונה חוברה לרשת החשמל, נסללו
כבישים ואגד החלה לקיים שירות מסודר מספר פעמים ביום. נבנו שכונות רמת רזים, מליבו,
רמת מנחם בגין ואחרים – שכונות מוכרות כיום. אין ספק כי לא ירחק היום שחצור וראש-
פינה תחבורנה לצפת והיא תהפוך לכרך גדול ומשגשג כיאה לבירת הגליל וצפון מדינת
ישראל.
לאחר שחרורה של צפת ב1948- החלו להגיע לצפת עולים חדשים. עד מהרה לא נותרו
דירות פנויות בעיר ומשרד השיכון נזעק למצוא פתרון מהיר. נפלה החלטה לבנות את שיכוני
כנען, באזור שטח שומם, אדמת טרשים וסלעים, גבעות ומורדות, שרק בעלי חזון יכלו לראות
בדמיונם את המקום מכוסה בתים צפופים. חברת "פלרוד" זכתה במכרז והחלה בבנייה במרץ
רב. כל הבתים היו שווים בגודלם ובצורתם, בתי קומתיים של ארבע דירות קטנות וגגות רעפים
אדומים, שנראו כקוביות משחקי ילדים. אך היה זה פתרון מהיר למצוקת הדיור והזוכים בדירות
שמחו בחלקם והיו מאושרים מאוד. שיכוני כנען של היום שינו את פניהם. אלה שעדיין זוכרים
את תחילתם מתקשים להכיר את המקום, ובעזרת השם עוד הזרוע נטויה.
אחי אמנון לא השלים עם אבדן הבית בכנען ולא נרגע עד שבנה שם בית; אמנם לא בדיוק
בקריית שרה, אבל בהר כנען. שלושה מארבעת ילדיהם של אמנון ויעל – דרור, אילת ושחר
– נדבקו אף הם ב"חיידק" הר כנען ונשארו לגור בו. ער מאה ועשרים.
כמילות השיר הידוע – לילות כנען יפים, צוננים וקסומים כתמיד, ובימינו גם לימים אין
במה להתבייש.

ניתן לרכוש את הספר בכתובת מאיל erelmi@walla.com או בטלפון 0544772969.