אי אפשר לחזות רעידת אדמה או את מיקום המוקד שלה. ההיסטוריה מעידה כי בממוצע, פוקדת את אזורנו רעידת אדמה חמורה אחת למאה שנה, כך שאם סופרים אחורה מ-1920, המועד הבא מתקרב. השבר הסורי-אפריקאי – המפריד בין ישראל לירדן – מועד לפורענות ככל שמדובר ברעידות, מאחר שהוא מהווה גבול של לוחות טקטוניים המהווים מוקדים לרעידות כאלה. במכון הגיאולוגי מעריכים שרעידה שתהיה בו לא תעלה על עוצמה של 7.5 בסולם ריכטר (רעידת האדמה ביפאן היתה בעוצמה של 8.9 בסולם ריכטר). עוצמת הפגיעה במבנה נקבעת על ידי המרחק מרעידת האדמה ועוצמת הרעש במוקד שלה. אפשר לומר כי אין בנמצא מבנים למגורים או תשתיות שיעמדו ברעידת אדמה חזקה שהמוקד שלה יהיה היישר מתחתיהם, אבל הסבירות לפגיעה כזו נמוכה.
במקרה של פגיעה לא ישירה, יש סיכוי שיותר בניינים ישרדו. 80% מהמבנים למגורים בישראל נבנו לאחר 1980, בתקנים שאמורים להכין אותם לעמידה ברעידת אדמה. לגבי שאר המבנים, יזמה המדינה את תוכנית תמ"א 38 לחיזוק מבנים, שנועדה להכין אותם לרעש על ידי יצירת תמריץ כלכלי, כמו בניית קומה נוספת.
עם זאת, בן-דוד מצביע על אחת הבעיות בתמ"א 38. דווקא ברשויות הסובלות מסיכון סייסמי גבוה יותר, כמו קריית שמונה, טבריה, צפת, בית שאן, ערד ואילת – התוכנית לא תקפה. זאת מאחר שרשויות אלה סובלות משוק נדל"ן חלש שבו אין משמעות רבה לתוספת זכויות הבנייה – והיא לא מהווה תמריץ לקבלן להשקיע עוד כסף במבנה. כלומר, דווקא בערים חלשות כאלה, גבוהים יותר הסיכויים שהפגיעה תהיה חמורה.