אברהם יערי דעת

תקציר: משנת 1740 היו עליות חסידים: יחידים וחבורות, וביניהם קבוצה של סגפנים. רבים התיישבו בגליל, בצפת ובטבריה. מושל צפת עודד את העולים ושחררם ממסים. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, ושליחים פנו לגולה בבקשת עזרה. עלית החסידים חיזקה את הישוב היהודי. המחלוקת בין חסידי ר' שניאור זלמן מלאדי לר' אברהם מקאליסק הביאה לחיזוק הישוב היהודי בחברון.


עליית החסידים ההמונית לא”י

קודם2 מתוך 4הבא
השתמש ב ← → (חצים) לניווט בדפים

ביקשו לישב בשלוה ולעסוק בתורה ועבודה, אולם עד מהרה הכירו את המציאות ומצאו את עצמם מחוסרי אמצעים להתחיל בחיים החדשים. הוצאות הדרך וכופר-הנפש שנאלצו לשלם בעד עצמם ואף בעד העולים העניים שנלוו אליהם בדרכם, הריקו את כיסיהם. בארץ היה היוקר גדול “מפני הרבה מלחמות והארבה שהיו עד עתה”. מנהיגי העולים נאלצו אפוא סמוך לבואם לשלוח שליח לאחיהם שבגולה ולבקש עזרה להתיישבותם. לשליח בחרו את ר’ ישראל בר’ פרץ מפולוצק, איש-המעשה שבהם, המנוסה בנדודים עוד לפני עלייתו והמסוגל ביותר להלהיב את הלבבות. תפקידו של השליח היה “לעשות מעמד ומצב, לגבות נדרים ונדבות”, כלומר, לסדר בקהילות ארץ-מוצאו ארגון קבוע של תמיכה בעולים בני-ארצם הקרובים להם גם בדעה. אולם ידוע ידע השליח, שאין העולים יכולים לחכות עד שיספיק להגיע לרוסיה ולהביא משם את פרי פעלו, ולפיכך התחיל לפעול מיד בהגיעו לקושטא.

עוד בקושטא הדפיס והפיץ את איגרות שני המנהיגים שבצפת בדבר שליחותו, והדברים עשו רושם. יהודי קושטא שהכירו את החסידים-העולים, כי ראו אותם בעברם בקושטא בדרך-עליתם, נתבעו ונענו. “פקידי צפת”, כלומר הגבירים והחכמים בקושטא שהיו ממונים על התרומות לצפת שהגיעו אליהם מקהילות תורכיה ומהקהילות שבארצות הסמוכות, מסרו בידי השליח סך שלשת אלפים אריות (גרושים תורכיים). מזה שלח השליח מיד סך 2750 גרוש לצפת, לשם תשלום המסים ההכרחיים לפחה שבעכו (רוב הסכום) ול”חיי שעה” לעולים (חלק קטן של הסכום), והשאר, סך 250 גרוש, לקח לעצמו להוצאות-הדרך.

מקושטא הפליג השליח בים השחור, ובהגיעו ליאסי כתב שם בחודש אייר תקל”ח (1778) איגרת מפורטת לחסידים שבויטבסק בדבר שליחותו. באיגרת זו הוא מתאר בפרוטרוט את דרך העלייה של שמירת העולים והרפתקאותיהם, את. שמחתם של העולים בבואם לארץ, ואת המציאות בארץ שאילצה אותו לצאת בשליחותו. באיגרתו הוא מופיע לא רק כמבקש אלא גם כמבשר. את צאתו לשליחותו הוא מצדיק בעיקר בזה שנצטרפו לשיירה בדרכה עולים עניים רבים. הוא כותב באיגרתו:

“ואבשר אותם שבאנו אל אה”ק צפת ובב”א [ארץ הקודש עיר הקודש צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן]… יותר משלש מאות נפשות עם רבנו הגדול… מוהר”ר מנחם מנדל נ”י, וכולם שלמים בגוף ובממון… ומצאנו בו בתים הרבה גדולים וטובים מאין יושב… ומה מאד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה’, אבל מגודל שבר רעבון בתי העניים והאביונים… הוכרחתי לנוד מקיני להשמיע על השקלים. מי האיש הירא את דבר ד’ [יזדרז] להמציא מזור ותרופה לקהל קדש צפת ובב”א, כי תם הכסף ולא נשאר בלתי אם גוויתנו, כי העניים אשר עברו חלוצים לפנינו, המה היו בעוכרינו בכל מדרך כף רגלנו, כי מעיר קושטאנדינא והלאה חלו כולם עלינו.. והוצאנו עליהם לאלפים בהוצאות הספינות וכופרי נפשות ושכירות חמורים וכל פרנסת ביתם… והנה עדי בשחק… שלא רציתים ולא החזקתים מעולם את מי אשר אין בידו להשיג לעלות, כי רובם לא הכרנו כלל, כי אם העפילו לעלות בהתלהבות לבס לעלות לארץ הקודש…”

אחר כך הוא עובר לתאר באיגרתו את בוא השיירה לצפת ואת תנאי ראשית התיישבותם בה:

“והנה המקום רחבת ידים ואפשר להתפרנס לכשתתיישב, אבל אין [העולים] מכירין בלשון ומנהגי המדינה… ברוך ד’ שהחיינו וקיימנו והגיענו לאה”ק חסיד מתפלל במחנה המעצר בקפריסין ביום ה’ אלול תקלזיי”ן בשלום… ואי אפשר שיחזיקו המועטים את המרובים בא”י… ואנחנו נלאינו נשוא, לזאת נשלחנו אני ורעי [ר’ שלמה סג”ל]… ובעזרת ה’ אשר נשאנו חן בעיני הגבירים הרמים… בעיר קושטא… והיינו בבית כל הגדולים, גם בבית השר הגדול ר’ ברוך זונאנו, וגם בבית הועד ומעמד כל השרים והחכמים בכבוד, ולא נעשה ככבוד הזה לשום שליח, ונתנו לנו שלשת אלפים אריות [גרושים]”. לכן אחינו בני ישראל… הלוא לכם ולנו לבנות בית אלוקינו, ועל, כל ישראל להתחזק בישיבת ארץ-הקודש… עורו והתעוררו למצווה רבה כזו להחלות עם רב מישראל… למען ישבר על אדמת הקודש לעורר חסד עליון… ע”כ עושו חושו לעשות מעמד ומצב לגבות נדרים ונדבות…”

הגיעה ליווינו גם איגרתו של ר’ מנחם מנדל מויטבסק, מנהיג החסידים העולים, בחורף של תקל”ח (1778) למנהיגי ווילנא בדבר שליחותו של ר’ ישראל מפולוצק. אף הוא מצדיק את השליחות בהסתפחותם של המעפילים העניים אל שיירת החסידים בדרך עלייתם. הוא כותב:

“נאמן עלי אבא שבשמים, אשר לא הייתה ידי עימהם [עם העולים העניים שנסתפחו בדרך]… ורובם אשר לא ידעתי ושמעתי כלל. והנה אני בעניי הכינותי בעזרת ה’ די סיפוקי, ואשר אתי יש מהם בעלי יכולת וטובי לב, אבל כשל כוח הסבל, נלאינו נשוא, וכבר הוצאנו עליהם למאות גדולים, אבל אין הבור מתמלא מחולייתו, ומה גם שכעת אין שום אחד משתכר עדיין שום פרנסה בשביל גירות הלשון ומנהגיהם… הוכרחנו לשלוח… את הרב הישיש מו”ה ישראל פאלצקער-, ואם היו נותנים לו עשרת אלפים בחודש חליפות יציאת א”י הקדושה, היה בז לכל דבר, אבל ההכרח הביאנו לכך…”

שני השלוחים הראשונים של עדת-החסידים בצפת, ר’ ישראל מפוליצק ור’ שלמה סג”ל, הצליחו להניח ברייסין ובליטא, ובמקצת גם בשאר גלילות פולין, יסוד נאמן לתמיכה קבועה בעולים החסידים שבגליל. בעקבותיהם היו שלוחים יוצאים מדי שנה בשנה מהגליל לחוץ-לארץ, ובשובם הביאו בידם את צרור הכסף מנדבת אחיהם שבגולה, בידי השלוחים נמסרו בקביעות איגרות מידי מנהיגי העולים, ר’ מנחם מנדל מויטבסק ור’ אברהם מקאליסק, ליחידים ולקהילות, ובאיגרות לא רק בקשת תמיכה, אלא גם תיאור מפורט של החיים בארץ-ישראל, הדרכה מוסרית, עצה לאנשים הרוצים לעלות, והבעת השתתפות בצערם של בני הגולה במצוקתם בשעת גזירה. האיגרות הועתקו בהעתקות רבות ונשלחו מחסיד לחסיד ומקהילה לקהילה (לידינו הגיעו עשרות עשרות קובצי איגרות החסידים שבגליל בכתב-יד). וכך נעשו הנודבים שותפים לעולים בחייהם החדשים, ונוצר מגע אישי בין הארץ והגולה, מגע שיעורר אהבת ארץ ישראל בלבות בני הגולה ותשוקה לעלות אליה. וכן שימשו השלוחים בשובם משליחותם מדריכים לעולים חדשים.

ביקשו העולים החסידים לישב בשלוה בארץ ישראל וקפצה עליהם רוגזה של מחלוקת, כי המתנגדים בליטא שלחו אחריהם כתבי-התנגדות וחרמות, שיעוררו מקצת מהאשכנזים שישבו בצפת מלפני עליית החסידים לרדוף את החסידים העולים, ואליהם נצטרפו מקצת מהעולים הבלתי-חסידים שנסתפחו לשיירת-החסידים בדרך עלייתם. והללו מצדם עוררו את הספרדים לרדיפת החסידים, ולא קשה היה להשפיע עליהם בכך, כי בלב הספרדים הייתה טינה על החסידים שהתייחסו אליהם בגאווה וגודל-לבב, אף הוגד להם שהחסידים באיגרותיהם מא”י גינו את הספרדים והוציאו עליהם שם רע, וגם מטבעם חשו התנגדות לכמה ממנהגי החסידים שהיו מוזרים בעיניהם, כגון תפילה בקול צעקה בליווי נענועי גוף. כל זה הביא לידי-כך, שבשנת תקמ”א (1781) נאלצו כמה מהחסידים, ובראשם מנהיגם ר’ מנחם מנדל מויטבסק, לעבור לטבריה, והנשארים, ובראשם ר’ אברהם מקאליסק, נשארו בצפת. אולם העדה נשארה אחת, והשלוחים שיצאו לגולה נשלחו מעתה בשם חסידי צפת וטבריה גם יחד. בימי מגפה בצפת בשנת תקמ”ה (1785) עברו רוב החסידים שבצפת לפקיעין, שבה לא שלטה המגפה, וישבר בה זמן-מה. ברבות הימים נתרכזה כל עדת החסידים בטבריה.

 

קודם2 מתוך 4הבא
השתמש ב ← → (חצים) לניווט בדפים

ראה גם...

רעידת האדמה בצפת


רעידת האדמה בצפת של שנת 1837 הייתה רעידת אדמה אשר החריבה את העיר צפת וסביבותיה והותירה אלפי הרוגים.

לרעידה זו קדמו מספר אסונות אשר פגעו ביהודי צפת והגליל.

שתי רעידות אדמה קודמות החרידו את צפת ב-24 במאי 1834 - האחת בשעת הצהריים, והשנייה בערך בשעה תשע בערב. רעידות אלו גרמו לנזק רב לרכוש, אך לנפגעים מועטים.

הימים היו ימי שלטונו של שליט מצרים מוחמד עלי בארץ ישראל. מוחמד עלי היה מצוי בסכסוך מתמשך עם הערבים יושבי הארץ, אשר לא קיבלו ברצון את שלטונו, והיו מתמרדים כנגדו בכל הזדמנות. במלחמה זו אירעו פרעות רבות ביהודים בירושלים ולאחר מכן בצפת. ב15 ביוני 1834 גירשו יושבי הכפרים הסמוכים את יהודי צפת מן העיר, כחלק מהתמרדותם כנגד שלטונו של מוחמד עלי. לאחר שלושה שבועות של נדודים התיישבו יהודי צפת בכפר עין זיתים. בחודש יולי 1834 כבש צבא דרוזים הנאמנים למוחמד עלי את צפת מידי המתמרדים, ואיפשרו ליהודי העיר לחזור למקומם.