כאמור, התארגנות הצעירים שלמדו לאחוז בנשק הוכיחה את עצמה בפרעות 1936. תסיסת
הערבים המוסתים הלכה וגברה מיום ליום, וריח הסכנה ריחף באוויר. יהודי צפת למודי הסבל
והלקח נערכו הפעם בנחישות לעמוד על נפשם. ואכן, הערבים לא הצליחו לחדור שוב אל
הרובע היהודי, לרצוח ולטבוח באין מפריע, למעט מקרה מצער אחד, ב13.8.1936-, כשהצליחו
לפרוץ ולרצוח בדם קר משפחה שלמה על ילדיה הרכים (משפחת אונגר ז"ל). הפעם הצליחו
היהודים להתגונן ולא להיות טרף קל לרוצחים.

כצפת, כמו במקומות אחרים, סחרו מרבית היהודים עם שכניהם הערבים. רבים מאלה הוציאו
את פרנסתם מיהודים ונרקמו ביניהם יחסי ידידות קרובים. אך יחסי ידידות אלה לא הרתיעו את
"שוחרי השלום" מלהתנפל על שכניהם הטובים שמהם התפרנסו ועל שולחנם סעדו.

בן פחות מארבעה חודשים הייתי בכ"ג באב תרפ"ט (29.8.1929), כאשר בשעות אחר הצהריים המאוחרות פרצו מאות ערבים פורעים צמאי דם מצפת ומהכפרים הסמוכים, מוסתים ומשולהבים על-ידי המופתי, אל תוך הרובע היהודי הקטן. כשבידיהם גרזנים, סכינים ואלות, בשאגות וצעקות אימים "אידבח אל יהוד" (שחטו את היהודים) התנפלו על בתי היהודים, והחלו לטבוח ולשחוט ללא רחם בזקנים, נשים וילדים חסרי הגנה וישע, לבזוז ולהעלות באש. שבעה-עשר קשישים, נשים ותינוקות נטבחו באכזריות, למעלה מחמישים נפצעו קשות.