צפת היא לא עוד מקום, צפתי הוא לא רק מי שנולד בעיר צפת: צפתי הוא בעל תואר כבוד, כי צפת איננה חיידק טורף, אך בהחלט מדביקה במחלה קשה וחשוכת מרפא של ערגה וגעגועים, הנשארים בלב כל מי שנולד בה, יגור היכן שיגור ויימצא היכן שימצא. אינני מכיר צפתי אחד בארץ ישראל שאינו מגיע לפחות פעם בשנה לבקר בעיר צפת, אם זה ביום הזיכרון ליקיריו, בל"ג בעומר, בערב יום הכיפורים, ביום שחרור צפת או סתם יום של חול, מגיע ממלא מצברים עד לפעם הבאה.
הגיעו והתיישבו בצפת רבנין חשובים מארצות המאגרב וממזרח אירופה אף הם הגיעו לצפת, כמו הרב אברהם דב אוירבך (האבריטשר) זצ"ל, שהתריע על הרעש הגדול שיפקוד את צפת והבטיח כי מי שיבוא לבית מדרשו בצפת יינצל. מצפת יצאו מרביצי תורה נודעים, מורי הוראה, עורכי דין, שופטים, רופאים, פקידים בכירים, כליזמרים שאת נגינתם מנסים לחקות, סופרים דגולים, אמנים למיניהם, צורפים ידועים, ציירים ועוד. אך היו בצפת, להבדיל, גם תועים ותמהונים, שאף הם מיוחדים במינם ומוכרים בכל הארץ (No1).
בצפת הוקם בית הדפוס הראשון בארץ ובני צפת היו ראשוני וחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל, בהר הג'רמק (הר מירון), גיא אוני שקדמה למושבה ראש-פינה, מחניים ועין זיתים, "עין אל ברניה". במלחמת השחרור היתה צפת סמל עמידת הגבורה. מבין ארבע ערי הקודש ששרדו בארץ לאחר החורבן, צפת היתה היחידה שלא נעזבה מיהודיה אפילו יום אחד.
יהודים נותרו בה לאחר דיכוי המרד בימי הרומאים; רעידות אדמה קשות, התקפות פורעים ובוזזים חוזרות ונשנות, מלחמות, מגפות ומחלות – דיללו את יהודי העיר צפת, אך תמיד נשארה בה גחלת שמדי פעם הפכה שלהבת, שוב דעכה וחוזר חלילה.