נחום איש גמזו הוא תנא מהדור השני של התנאים; השערות שונות קושרות אותו לתנא נחום המדי. חלק מהחוקרים רואים בכינוי "גמזו" כמעיד על מוצאו ממקום המכונה גמזו (או גימזו). עם זאת, בחז"ל נמצא קישור אפשרי בין שמו למנהגו לומר על כל דבר "גם זו לטוב". קישור מדרשי זה בשמו, קישר את דמותו מיידית לתפיסה ההגותית שכל דבר המתרחש מאת ה', התרחש לטובה, וכן התקשר לדיון בשאלות "צדיק ורע לו" ו-"בטחון בה'; דברים אלו הובילו לכך שלשמו נקשרו אגדות רבות, ודמותו הייתה נפוצה, באופן יחסי.
פרק זה לעילוי זכרו של דניאל הרוש ז"ל
תורת הגמול
באגדה נעשה קישור ברור בין נחום איש גמזו לשאלת ההשגחה הפרטית, ולעניין השכר ועונש, אשר מבטא את היחס בין האל לברואיו (המודגש בי"ג עיקרים לרמב"ם). כך חייו של נחום איש גמזו, מתוארים בצורה הבאה (תענית כא ע"א):
"אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים".
לעומת תיאור טרגי זה, מתייחס התלמוד אף לכך שנחום איש גמזו היה צדיק גמור (מה שמעלה את השאלה הידועה של "צדיק ורע לו"):
"פעם אחת [הייתה מטתו מונחת בבית רעוע] בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר-כך לפנות את הכלים. אמר להם: 'בניי, פנו את הכלים ואחר-כך פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל'. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: 'רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך'?".
תשובתו של נחום איש גמזו עונה על שאלת "צדיק ורע לו" בצורה אופיינית לחז"ל:
"אמר להם: 'בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: 'רבי פרנסני'. אמרתי לו: 'המתן עד שאפרוק מן החמור'. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי 'עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו', ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי 'כל גופי יהא מלא שחין' '. אמרו לו: 'אוי לנו שראינוך בכך!'. אמר להם: 'אוי לי אם לא ראיתוני בכך'".
מתשובתו זו עולה תפיסה (הנמצאת גם במקומות נוספים אצל חז"ל) המאמינה שהרעות המגיעות לצדיקים מקורן בחטאים שחטאו, אף אם היו זעירים לכאורה. זאת, ככל הנראה בשילוב עם התפיסה ש"הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה".
שמו
חוקרים מסוימים (כגון שמואל ספראי) מזהים את נחום איש גמזו, כ-"נחום המדי" המופיע בספרות התנאים כמה פעמים. לדוגמה בתוספתא (עבודה זרה, פרק א הלכה א):
"נחום המדי אומר יום אחד בגלויות לפני אידיהן, אסור.."
נחום המדי מופיע בארבע מקומות בתוספתא (נזיר ג,י. בבא בתרא ט,א. שבועות א,ד), בשלושה במשנה (בבא בתרא ה,ב. נזיר ה,ד. שבת ב,א). בספרות האמוראים, ניתן למצוא תוספות נוספות, כגון אזכורו בתלמוד ירושלמי (כתובות דף סח ע"א, פרק יג הלכה א) ובתלמוד בבלי (עבודה זרה ז ע"ב).
מקור השם גמזו
במאמר התלמודי (תענית כא ע"א) מובא מדוע נקרא שמו "נחום איש גמזו":
"ואמאי קרו ליה (=ומדוע קראו לו) נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה (=שעל כל דבר שקרא לו) אמר 'גם זו לטובה'".
כדוגמה לאירוע שכזה שעליו אמר "גם זו לטובה" מובא המקרה הבא (בתרגום מארמית):
"פעם אחת רצו לשלוח דורון לבית הקיסר. אמרו: 'מי ילך? נחום איש גמזו, שמלומד הוא בנסים". שלחו בידו סל מלא באבנים טובות ומרגליות. הלך וישב במלון אחד. בלילה קמו אנשים מהדירה ולקחו את תוכן הסל ומילאו אותו בעפר. כאשר הגיע לשם פתח את הסל וראה שהוא מלא עפר. עמד המלך להרוג את כולם ואמר: 'היהודים צוחקים עלי'. אמר (נחום): 'גם זו לטובה'. בא אליהו ונדמה כאחד מהם. אמר לו: 'אולי הוא עפר מעפרו של אברהם אביהם, שכאשר זורקים אותו על האויבים הוא הופך לחצים, כמו שכתוב (ישעיהו מא): יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו?'. הייתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש. ניסו את העפר וכבשו אותה. עלו לבית הגנזים ומילאו את הסל שלו אבנים טובות ומרגליות ושלחו אותו בכבוד רב. כשהגיע לאותו מלון אמרו לו: 'מה עשית שנתנו לך כזה כבוד?' אמר להם: 'מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם'. הרסו את הבית והביאו את עפרו לקיסר. אמרו לו: 'העפר שהביאו לכאן, משלנו הוא'. בדקו אותו ולא מצאו בו דבר, והרגו את אותם האנשים".
הסיפור השני מובא לגבי דבריו של רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'" (ברכות ס' ע"ב).
רבי עקיבא היה מהלך בדרך, הגיע לעיר אחת, חיפש מקום ללון ולא נתנו לו. אמר: "כל דעביד רחמנא לטב". הלך ולן במדבר מחוץ לעיר, והיה לו תרנגול, חמור ונר. בלילה, באה רוח וכיבתה את הנר. בא חתול ואכל את התרנגול. וכן בא אריה ואכל את החמור. אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא לטב". באותו לילה הגיע גייס לעיר, ולקח את אנשיה לשבי. אמר רבי עקיבא: "לא אמרתי לכם, שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה?
שאם היה התרנגול קורא, או שהיה החמור נוער, או אם הנר היה דולק לא היה ניצל רבי עקיבא.
ההבדל בין שני הסיפורים, אומר הרבי מליובביץ', שאצל נחום איש גם זו כל הסיפור היה טוב מלכתחילה שהרי לא הפסיד כלום, אלא הרויח אבנים טובות ומרגליות, ולכן דבריו בעברית – "גם זו לטובה". לעומת רבי עקיבא שבסופו של דבר לא נשאר לו כלום מהתרנגול, מהחמור ומהנר, ואף שהתברר שזה טוב בדיעבד, הרי שזה לא טוב מלכתחילה, ולכן דבריו בארמית – "כל דעביד רחמנא לטב עביד".
נר
אה, שניתן ללמוד מדברים אלו גם לסוגייתנו.
לעומת תפיסה מדרשית זו, יש חוקרים המזהים את שמו "גמזו", כמתאר את שם מקום מוצאו. זאת על בסיס הפסוק (דברי הימים ב' כח, יח):
"ופלשתים פשטו בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו את בית שמש ואת אילון ואת הגדרות ואת שוכו ובנותיה ואת תמנה ובנותיה ואת גמזו ואת בנותיה וישבו שם".
כך טוענים החוקרים שאז כהיום, היה מקום בשם גמזו, ונחום נקרא כך על שום מוצאו.
דרכו בהלכה
ממגוון המקומות בהם מופיע נחום איש גמזו, ניתן לצייר את דרכו בהלכה. אולם לצורך ברור תפיסותיו מרכזית ביותר היא הידיעה שדרכו של רבי עקיבא נלמדה במישרים מנחום איש גמזו, והוא היה רבו במדרש ההלכה; כך מובא בתוספתא:
"רבי עקיבא אומר להביא את הנגע שאין טומאה יורדת להן אלא בדבר, שרבי עקיבא לא היה דורש כלל ופרט והיה דורש רבויין ומעוטין שכך למד מנחום איש גם זו.." (שבועות א,ד)