יוסף בן מתתיהו

צפת הייתה אחת הערים שביצר יוסף בן מתתיהו להגנת הגליל מפני הרומאים.

יוסף בן מתתיהו (נולד בשנת 38 – נפטר בשנת 100 לערך) נודע גם בשמו הרומאי יוספוס פלביוס (Josephus Flavius) – היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול.

נולד למשפחת כוהנים יהודית מיוחסת בירושלים והיה מפקד הגליל בעת המרד הגדול ברומאים. בן מתתיהו מסר את עצמו לבסוף לרומאים וזאת בעקבות נפילת הגליל לידיהם ותחילת כישלון המרד. בן-מתתיהו נפטר בסביבות שנת 100. שנת מותו המדוייקת לא נודעה. הוויכוח סביב דמותו ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה.

ההיסטוריון

עם נפילת יודפת נאסר יוסף בן מתתיהו בידי הרומאים, אולם התיידד לאחר-מכן עם טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ולימים קיסר רומא. ידידות זו כנראה הצילה את חייו, שכן הרומאים נהגו לצלוב את ראשי המורדים למען יראו וייראו. במקום זאת נלקח לרומא, שם חי בחסות הקיסרים ממשפחת הפלביים, ומכאן מקור שמו הרומאי. על ייחוד מעמדו של יוספוס ניתן ללמוד מהפסל שנבנה בדמותו בספרייה הציבורית שברומא.

בשעה שיוסף בן מתתיהו הסגיר עצמו לרומאים, הוא נשבה, אך שוחרר בפקודה מגבוה ואף הוענקה לו האזרחות הרומית. על פי הנוהג המשפטי של רומא זכה יוסף בן מתתיהו לשלושה שמות: הצמד הראשון היה טיטוס פלאביוס (על שם משפחת הקיסר, הפטרון החדש של יוסף) והשם השלישי היה פשוט "יוסף" (או "יוספוס" בתעתיק היווני-רומי)

בחצר הקיסר ברומא כתב בן מתתיהו, בשמו החדש יוספוס פלביוס (מקור השם – משפחת הקיסרים הפלאבים), ספרים על חייו ועל תולדות העם היהודי.

למרות שיוסף בן מתתיהו הצטרף לפמליית המצביאים הרומיים (מיד עם שחרורו מן השבי) והיה עד לדיכוי המרד, ואת ספריו כתב ברומא (בארמון הקיסרים אספסיאנוס וטיטוס), הוא נחשב להיסטוריון אמין, באופן יחסי כמובן. פרשיה זו דומה לביוגרפיה של ההיסטוריון היווני המפורסם פוליביוס, אשר הוחזק ברומא כבן ערובה (168 לפנה"ס), כשיוון נכבשה על ידי הרומאים, וספרי ההיסטוריה שלו נחשבים לאמינים.

ספריו

"תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" (נכתב בעברית או ארמית ותורגם ליוונית, ראה אור בשנת 78 לספירה לערך)- בספר זה מתאר יוספוס את מלחמות היהודים עם הרומאים בארץ ישראל. הספר מתאר את המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני ונפילת מצדה (66-73 לספירה). פרקי הספר הראשונים מתארים את ימי החשמונאים עד לכיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים.
"קדמוניות היהודים" (נכתב ביוונית, ראה אור בשנת 94 לספירה לערך) – כולל עשרים חלקים ('ספרים') המתארים את תולדות עם ישראל מתקופת המקרא ועד סוף תקופת הבית השני. הספר,כמו כל כתביו, נועד בעיקר לקהל קוראים נוכרים, דוברי יוונית בקיסרות הרומית, על-מנת להציג לפניהם בגישה חיובית את היהודים, מנהגיהם ותולדותיהם. הוא האמין שהכרת ההיסטוריה הארוכה והחוקה העתיקה של עם ישראל, תתרום תרומה חיובית להערכת היהודים בקרב הגויים. טענתו המרכזית הייתה שהשאיפות הרומיות/יווניות הנשגבות ביותר מתגשמות ביהדות בחיי היומיום במשך דורות. אחד עשר החלקים הראשונים של הספר עוסקים בתקופת המקרא. בן מתתיהו תיאר את סיפורי המקרא בסגנון דומה לסגנונם של סופרים יוונים על-מנת לשפר את ההבנה בקרב הקוראים. הוא חוזר ומדגיש שהוא אינו מוסיף פרשנות משלו לסיפורי המקרא אלא רק מעתיק את "המסורת הקדושה".
"נגד אפיון"- ספר נוסף המגן על היהדות. מדובר ביצירה אפולוגטית (התנצלותית), אשר נכתבה כחזית ביקורתית מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים מאלכסנדריה אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים" בפרט. בחיבור זה מבליט יוסף בן מתתיהו את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו.
"חיי יוסף" – הינו חיבור אפולוגטי אף הוא, הנכתב כאוטוביוגרפיה של בן מתתיהו. היצירה מותחת ביקורת על האשמותיו של ההיסטוריון היהודי יוסטוס איש טבריה. הלה הטיל את האחריות לפרוץ המרד בגליל על יוסף בן מתתיהו. בספר מודגשת מערכת היחסים בין יוסף בן מתתיהו לבין ההנהגה הירושלמית. זו האחרונה הקשתה לא מעט על מפקד הגליל למלא את משימותיו כפי שצריך.

ספריו בראייה היסטורית

ספריו של בן מתתיהו משמשים כיום למקור העיקרי של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו. חשיבות מיוחדת ניתנת לו לחקר כתות בית שני ובמיוחד הצדוקים והאיסיים, שהידיעות אודותם מחוץ לספר זה הן קלושות ביותר. בנוסף יש בספריו התייחסות מוקדמת ביותר לישו ולהיווצרותה של הנצרות הקדומה, אם כי פרופ' דוד פלוסר הראה כי הספר עבר עריכה נוצרית על-מנת לשפר את יחס הכתוב לנצרות ולישו (להרחבה ראו העדות הפלוויאנית).

ישנן השגות באשר לעובדות מסוימות בספריו, בטענה שבן מתתיהו ביקש להחמיא לקיסרים שבקרבם ישב ולהציג את ההתנגדות לרומא כחסרת תועלת וכנובעת מדמגוגיה של המורדים החותרים מתחת לשלטון היהודי השוחר שלום. בנוסף הועלו נגדו טענות שיחסו למורדים היהודים הוא מגמתי וששאיפתו המרכזית היא לה
פריך את הטענה שהוא בגד בעם היהודי.

כנגד השגות אלה הובאו מראי מקום בכתביו, בהם מעביר בן-מתתיהו ביקורת נוקבת על השלטון הרומי.