יעקב בירב

ר' יעקב בירב זצ"ל נולד בשנת 1475 בקסטיליה הסמוכה לעיר טולדו והספיק ללמוד בישיבתו של ר' יצחק אבוהב. כשגורשו היהודים פנה ר' יעקב בירב לצפון-אפריקה והגיע לעיר תלמסן באלג'יר. בשבת נשא דרשה בבית הכנסת שבעיר והדהים את המתפללים בפלפוליו ובבקיאותו ברבה. חרף גילו הצעיר ביקשו ממנו פרנסי העיר להישאר ולשמש כרב ודיין, אך הוא דחה את הפצרותיהם ועבר לפאס במרוקו, שנחשבה עיר ואם בישראל, ובה אלפי בתי אב יהודים למדנים ויודעי תורה שעמדו מיד על טיבו ומינוהו כדיין בבית הדין. לאחר תקופה קצרה המשיך בנדודיו והגיע למצרים, שבה התקבל בכבוד רב על-ידי היהודים ששמעו כבר הגיע אליהם ואף הם הזדרזו וצירפוהו כדיין ומרביץ תורה בישיבה. אך למרות הכבוד, ההערצה והחיבה שהעריפו עליו במצרים, לא הסכים להשאר זמן כה רב והחליט להגשים את משאת נפשו ולעלות לירושלים.

בירושלים התקבל ר' יעקב בברכה ומיד הציעו לו לעמוד בראש ישיבה שהחלה להתפרסם ולמשכה תלמידים ומרביצי תורה רבים. מצבם הכלכלי של היהודי ירושלים באותה העת היה בכי רע ור' לא יכול היה לראות במצוקתם הקשה ולשאת בעול הישיבה. הוא נאלץ ליטול שוב את מקל הנדודים בידיו ולנדוד למרחקים, הפעם במטרה לחפש מקורות מימון להחזקת הישיבה ולהקל על סבל התלמידים שסבלו חרפת רעב ממש.
ר' יעקב החל לעסוק במסחר, בעיקר בבשמים, מצרך מבוקש ביותר באותם ימים. בהיותו איש חכם ברוך כשרונות ובעל קשרים רבים, הצליח מאוד במעשיו והיה לאדם עשיר מופלג. הוא אכש מוניטין רב ביושרו ואמינותו, הקים סוכנויות ובאי כוח ברוב ערי הנמל שבים התיכון, שבהם עברו סחורותיו, ואף בארצות רחוקות. בכך הבטיח הכנסת כספים לכיסו בעתיד. לאחר שביסס את מעמדו הכלכלי שב וחזר לישראל, הפעם לצפת, שבה שכן בית הכנסת על שם רבו הנערץ, אבל דאג להעביר כספים רבים גם לישיבה בירושלים.

צפת הייתה במאה ה -16 עיר מלאה סופרים וחכמים, דיינים וראשי ישיבות. הגדול שבין חכמי צפת היה ר' יעקב בירב, שנולד בספרד והיה תלמידו של ר' יצחק אבוהב גדול חכמי ספרד שלפני הגירוש. בשנת הגירוש [1492] הגיע לפאס שבמרוקו והתמנה שם לרב בהיותו בן 18. משם עלה לארץ-ישראל דרך מצרים והתיישב בצפת. עמד בראש הישיבה הגדולה ובראש בית הוועד, היינו, בית הדין הגדול של חכמי כל הקהלים בצפת. ר' יעקב בירב הציע לחכמי צפת לחדש את הסמיכה בא"י כפי שקובע הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת סנהדרין פ"א, מ"א ובמישנה תורה הלכות סנהדרין, שאם יסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם – הרי אלו סמוכים ויש להם רשות לדון דיני קנסות ולסמוך חכמים אחרים. והיות ובית הדין בצפת הוא בית דין גדול שכולל דיינים רבים ורוב חכמי א"י הם בצפת, צריך בית הדין שבצפת לחדש את הסמיכה. שנתיים נשאו ונתנו חכמי צפת בעניין חידוש הסמיכה ובשנת 1538 כינס ר' יעקב בירב בי"ד של עשרים וחמישה דיינים שהכריעו בדין חידוש הסמיכה וסמכו ראשון את ר' יעקב בירב. הם כתבו סמיכה וכל עשרים וחמישה החכמים חתמו עליו.
את כתב הסמיכה שלחו החכמים עם חתימותיהם לחכמי ירושלים. אך רבה של ירושלים ר' לוי בן חביב התנגד נחרצות לחידוש הסמיכה ע"י רבני צפת, וראה בחידוש זה דבר בטל. לשיטתו אי אפשר לחדש את הסמיכה אלא בהסכמת כל חכמי א"י ולא די בחכמי צפת בלבד. ועוד שראוי שחידוש סמיכה בא"י ייעשה בירושלים. בעקבות חידוש הסמיכה תקף במילים בוטות את ר' יעקב בירב. והתנגדות הרלב"ח וחכמי ירושלים הייתה כל כך תקיפה עד שר' יעקב בירב, מחשש השלטונות בצפת, נאלץ לעקור ולעבור לדמשק.
בטרם עזב את צפת סמך רי יעקב בירב ארבעה חכמים:
ר' יוסף קארו,
ר' משה מטראני,
ר' אברהם שלום
ור' ישראל די קוריאל.

והם סמכו אח"כ את תלמידיהם ובתוך הזמן נסמכו החכמים הבאים:
ר' משה גלאנטי,
ר' משה אלשיך,
ר' חיים ויטאל,
ר' אלעזר אזכרי [בעל ספר חרדים],
ר' חיים הרופא,
ר' יעקב אבולעפיה
ר' יום טוב צהלון.
הרלב"ח כתב את נימוקי התנגדותו לחידוש הסמיכה בצפת בחיבור הנקרא: "קונטרס הסמיכה".
בצפת לא נעתרו לחכמי ירושלים לבטל את חידוש הסמיכה. וחכמי צפת ורבים בקהילות העות'מאניות ראו בבית הדין הגדול בצפת בית דין גדול.
וכך כתב ר' יוסף קארו בספרו "אבקת רוכל", סימן יז:

"בזמן הזה בית דין העיר הזאת מומחה לרבים וגדול בחכמה ובמניין מכל המקומות ששמענו שמעם. מארבע כנפות הארץ יריצו להם שאלותם ואחר דברי תשובתם לא ישובו, וכיוון שכן, דין בית הדין הגדול יש להם כל שכן שמינום כל הקהילות עליהם".

בין חכמי ישיבתו של ר' יעקב בירב נמנו:
ר' דוד קונפורטי, מחבר הספר "קורא הדורות",
ר' יוסף קארו,
המבי"ט,
ר' שלום אברהם,
ר' מנחם הבבלי
ר' שלמה חזן ועוד.

הרב בירב היה באמת חכם גדול ומופלא בדורו, עד כי הב"י מכנהו "מורי הרב הגדול", אבל כנראה לא היה מרוצה לרוב החכמים, ומהם מהר"ם אלשקר (שו"ת שלו, סימן ש"ז, ל"א, ס'), ובפרט לר' לוי בן חביב (עי' שו"ת הרלבנ"ח, סימן ק"ו, קכ"ט-קל"ד). עוד לפני הויכוח בדבר "סמיכת חכמים" שנפל ביניהם, היו חלוקים בעניינים נוספים, והראשון הי
ה בדין קדושין שנעשו בארם צובה בשנת הרפ"ה (שו"ת מהרלנ"ח סי קל"ד).
כאשר עבר הרב בן חביב דרך צפת, והרב בירב לימד אז בישיבתו הלכות שבת לרמב"ם פ"ו כ', נפל ויכוח ביניהם בהבנת לשון אחד (עי' שו"ת בירב סימן נ"ה ומועתקת בטעות תוך תשובות תם בן יחיאל סימן קנ"ו). גם היו חלוקים בעניין הגט שניתן בצפת בב"ד של בירב, שפסלו הרלבנ"ח.

בהגיע דבר הסמיכה אל מהרלנ"ח, שהיה אז מראשי חכמי ירושלים – אף כי גם לו שלחו כתב סמיכה – התנגד לתקנה הזאת וטען טענות לבטל את היסודות עליהם בנה מהר"י בירב את בניינו. בסופו של דבר רפו ידי התומכים בחידוש הסמיכה, והיא לא נתפשטה בישראל.

חידוש הסמיכה

המאורע שבשלו בעיקר מוכר רבי יעקב בירב, הוא נסיון חידוש הסמיכה. בשנת רח"צ (1538) הוא החל להוביל את הרעיון ודן עם רבנים רבים בנוגע לאפשרות ההלכתית של חידוש הסמיכה. רבני צפת הסכימו וסמכו את רבי יעקב בירב לסמוך ראשון שיכול לסמוך אחרים. לאחר המעשה שלחו שליח לירושלים והודיעו עליו. כאן החל פולמוס קשה, כאשר רבי לוי בן חביב (הרלב"ח) סירב להשתתף בחבורת המוסמכים והתנגד עם רבנים אחרים למעשה. בעקבות התנגדותו חזרו בהם גם כמה מחכמי צפת. הפולמוס המשיך בעוז וחבורת החכמים בראשותו של רבי יעקב נמנעה מלסמוך עוד אנשים למשך מספר חודשים אך בסופו של דבר סמך ארבעה חכמים.

לאחר שוך הפולמוס, שארך למעלה משנה והשתתפו בו כל חכמי ישראל בנוסף לרדב"ז שנטה להתנגד למעשה, סמך רבי יוסף קארו, תלמיד הרב בירב שנסמך על ידו, את רבי משה אלשיך שהסמיך בתורו את רבי חיים ויטאל. שרשרת הסמיכה המשיכה עד לאמצע המאה ה-17, אך המוסמכים נמנעו מלייחס לסמיכתם תוקף הלכתי ממשי בשל התנגדותם של פוסקים רבים.

מראי מקום אינציקלופדיה יהודית