עליית תלמידי הגר"א היא עלייתם של תלמידי הגר"א לארץ ישראל, שהתרחשה בשנים 1808 – 1809, בשלושה גלים וכללה מאות אנשים ובהם תלמידים חשובים של הגר"א. עליה זאת היוותה את התשתית ליהודי ארץ-ישראל האשכנזים, והם כונו קהילת הפרושים.
בעליה זו עלו לארץ כ-200 יהודים שהיוו כשלושה וחצי אחוז מכלל (6000) היהודים בארץ ישראל באותה תקופה.
בחיר תלמידי הגר"א הרב חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת וולוז'ין, אף שנשאר בגולה, תמך בעליה באיסוף כספים ובהדרכה.
בגל הראשון עלו תלמידי הגר"א בראשותו של הרב מנחם מנדל משקלוב. הם הגיעו לטבריה שם התגוררו כבר חסידים מעלייה קודמת, ומשם עברו להשתקע בצפת, כדי להמנע ממחלוקות עם החסידים.
בגל השני בשנת 1809 עלתה שיירה נוספת, בראשותו של תלמיד הגר"א הרב סעדיה בן נתן נטע. בגל השלישי עלתה שיירה נוספת בראשותם של הרב חיים והרב ישראל, שניהם תלמידי הגר"א, והצטרפה לקהילה הקיימת בצפת.
בשנת 1816 עקר הרב מנחם מנדל משקלוב, עבר עם קבוצת אנשים לירושלים, וייסד שם את הקהילה הפרושית. זאת לאחר שהרב אברהם שלמה זלמן צורף, החזיר את היישוב האשכנזי לירושלים, ישוב שנעקר לאחר שרבי יהודה החסיד השאיר חובות לא פרועים לערבים בשל מותו החטוף. בצפת נשאר בנו הרב ישראל משקלוב כמנהיגה של הקהילה.
לאחר שהיישוב בצפת סבל ממרד הפלחים (1834), הרעש בצפת (1837) שבו נהרגו למעלה מאלפיים נפש, ומרד הדרוזים הם עברו לירושלים. הם היו בין אלו שבנו את המוסדות הראשונים בירושלים ואף את השכונות הראשונות מחוץ לחומות.
עליה זו התקיימה בעיקר מכספי החלוקה שנאספו על ידי שדרים שנשלחו לאסוף כספים באופן ספונטני ובהמשך נעשה איסוף הכספים וחלוקתם ממוסד ומוסדר.
ישנה מחלוקת האם הסיבה לעלייה זו הייתה דתית גרידא להתגורר בארץ הקודש וללמוד תורה בלבד, או שמא הייתה משיחית, בציפיה לבואו של המשיח בשנת 1840, כפי הפסוק "קול התר נשמע בארצנו" (שיר השירים)
