איתי פרל: חוזר הביתה, מרגיש מוזר

מדהים כמה מהר התרגלתי לחיים החדשים האלה בדרכים, עד כדי כך שזה פשוט הזוי להיות פתאום בבית. כשאני אומר בית אני מתכוון לצפת, מקום שאני לא גר בו כבר עשר שנים. מוזר. כשאתה בתנועה, והקילומטרז' נערם ותופח על לוח השעונים, משהו בתפיסת הזמן משתנה. יש תחושה שהחוויה המצטברת ביום אחד בטיול הזה שווה, מבחינת מקום בהארד דיסק של המוח, לשבוע.

רק לפני כמה ימים התעוררתי זרוק בקיבוץ המעפיל, על מיטה לא שלי בבית שאני לא מכיר, עם כאב ראש שנסחב לי משכרות הלילה שעבר. רק לפני כמה ימים אכלתי שניצל ואורז לארוחת ערב בחדר האוכל של קיבוץ כברי, אוסף חיוכים ומבטים תמוהים שנזרקים לעברי ומשתמש בהם אחר כך בהביטי בהם תוך כדי הופעה לחברי הקיבוץ ב"מועדון לחבר", ואז אוסף את הציוד ועולה על איזה כביש. רק לפני יומיים-שלושה הייתי נווד והעולם היה ביתי, והנה אני בבית ילדותי, בטרנינג ונעלי בית, לא מצליח להירדם. כאילו חזרתי בזמן 15 שנה. אני חולם ?

לא מעט לאורך הטיול שאלו אותי מאיפה אני ואני עונה "צפת" או "הר כנען" בלי היסוס. רק חודש עבר ואני חושב על תל אביב כאילו היתה תקופה פרה-היסטורית, או פאזה מוזרה שעברתי. מה עשיתי שם? מי הייתי כשהייתי שם ? ואיזה מן איש אני שמרגיש הכי שייך בבית קפה של תחנת דלק בכביש צדדי, איש שבעיר בה הוא גר שנים עדיין מרגיש כאורח, וזר בית בו גדל.

יום עצל וארוך עובר עלי, מלפני מאחוריי ומצדדיי, לקראת סופו גררתי את עצמי לקפה שכונתי בראש פינה. שולחן של שלוש בחורות נראו לי מוכרות מהתיכון, אמרנו שלומות קצרות והן אומרות שיגיעו להופעה מחר בג'וליאן. אני מבסוט ומתיישב ליד שולחן בחוץ.
 

צפת צילום: חיים יוסף ורוני פרל

הקור של ראש פינה הוא קור נסבל, בטח למי שירד עכשיו מפסגת הר כנען המצוננת. זוג יושב בשולחן לידי, לא נראה לי שהם ביחד. איכשהו בראש פינה (ואולי זה אני) זה ישר נהיה "מאיפה אתה" ו"אתם מקומיים? מכירים את ההוא?" וכמובן שהם מכירים את ההוא, הם היו איתו בצבא או למדו איתו בבית ספר, הם עבדו איתו בעגלות בלוס אנג'לס ונרשמו איתו ל BA כללי בתל חי.

אבל, כמוהו, לא הלכו ללמוד בסוף. מה הלחץ. וכמו ההוא, גם הם ממלצרים בינתיים וחזרו לגור עם ההורים רק לתקופה קצרה, חושבים אולי ללמוד לנגן על דיג'רידו ומתים על תל אביב אבל לא מבינים איך אפשר לגור שם. לא רוצים עוד להתחייב לכלום אבל מתמידים ביוגה ומדברים על אולי לחזור להודו שוב, הפעם לצפון.

>>

כמה סיגריות מאוחר יותר מצטרף עוד בחור שסיים משמרת בקפה, מניח את הסינר על משענת הכסא ומדליק אחת בחיוך, "אתה איתי." הוא קובע. אני מהנהן, "אני לא בא להופעה שלך מחר…" אני מתגבר על התימהון ושואל למה. והוא מסביר בעקשנות "אני לא אוהב מילים".

הסתבר שהוא מתופף או יותר נכון נגן כלי הקשה. הוא הצחיק אותי ואמרתי שזה בסדר ושאיזה מזל שלא כולם אוהבים את אותו הדבר. מפה לשם לקחנו שתי גיטרות ופריים דראם (סוג של תוף) וירדנו ארבעתינו לוואדי לנגן, ושוב ערכת הקפה שלי שיחקה אותה במקום ובזמן הנכון.

וואדי ראש פינה רווי המעיינות חיכה לנו בדממה. אין ירח הלילה, חושך שבקושי רואים משהו. כשהמדורה נדלקת פתאום נהיה גבול חד בין האור לחושך, האישונים מתקטנים אל מול האש, וכשאתה מסיט

מבט ממנה, זה רק שחור. צלליות של עצי זית זקנים מקיפות אותנו ורוקדות עם תנועת הלהבות.

אחרי כמה מנגינות אינטואיטיביות חסרות צורה שהמציאו את עצמן ברגע שנוגנו, מצטרפים עוד שני בחורים, אחד עם גיטרה ספרדית, ואני קולט שכמעט לא הוצאתי מילה מהפה כל הערב, מבט לכאן ולכאן ואנחנו מוצאים איזו סביבה קצבית להיזרק עליה, מחפשים עד שעולים על איזה גל, ישבנו בחצי עיגול בצדדים סביב האש שאליהם העשן מהמדורה לא נושב.

הבחורה רכת השיער יושבת במרכז המעגל, רגעים ארוכים בעיניים עצומות והיא מהנהנת ומתענגת כאילו כל זה נעשה לכבודה. והיא לא טועה או משלה את עצמה. כשהקפה רותח מגישה לנו אותו כמו פרס. לא נראה לי שהם ביחד. אני חושב על זה אבל לא שואל. אני מרגיש זר ומבוגר מכדי להתאהב. 

החורשה ליד הבית צילום: חיים יוסף ורוני פרל

>>

הלילה מעמיק ולאט לאט מתפזרים האנשים, אני לא ממהר לשום מקום, פתאום זה רק אני וילדת הפרחים בין עצי הזית, היא מרגישה בנוח לידי.
רק הכרנו לפני שעתיים או שלוש. אני קם להתעסק באש, מאכיל את מגש הגחלים בעוד כמה ענפים שבורים ועוזר לה להחזיק עוד קצת ולחמם אותנו.

כשאני מסיים את מלאכתי ומתיישב היא קמה להביא את הגיטרה, מניחה אותה על ברכי, ומצווה "נגן". אני פתאום נבוך וכל מיתר בגיטרה נעשה עבה וקשוח, האצבעות שעד לפני רגע פיזזו על צוואר הגיטרה נעשו כבדות ומגושמות, אני מחלץ  איזו מנגינה פשוטה עם הרבה מיתרים פתוחים.

משהו שמתחרז עם פצפוצי הענפים הרטובים במדורה שמתמודדים עכשיו כמוני עם הלחץ. "ועכשיו תשיר משהו…" כמו קיסר רומי  "אני בכלל לא יודעת איך נשמע הקול שלך". היא לא מוותרת. אחרי שאספתי את עצמי, התארגנו הצלילים מתוך הגיטרה למבנה של שלושה רבעים ושנינו התחלנו למלמל שיר של לאונרד כהן – "כבר ארבע בבוקר… הסוף של דצמבר…" מתבלבלים בבית השני וחוזרים לבית האחרון בכל הכח.

הסיפור הזה לא נגמר כמו שאפשר היה לחשוב, אולי אני באמת זר או מבוגר, ואולי עוד רוצה להישאר מביט מהצד, לא לקטוף את הפרי. שיישאר פראי ולא שייך לאיש בטח לא לי. ואולי הם כן ביחד ואני סתם בסרט. אבל מה זה משנה.

אני אוהב מאוחר בלילה לצאת לבד החוצה למרפסת, לעשן איזה אחת ולשתוק באוויר הקר. מעקם את הראש כלפי מעלה וסופר כוכבים מבעד לנימי הגפן העירום. מחר אני ממשיך בדרכי ועוזב את צפת כאילו בפעם הראשונה. והיא נוגה וענוגה כאהובה ישנה, שותקת יחד איתי כדי לא לגלות כמה זה עצוב שחזרתי אליה רק כדי שוב להיפרד.

>>

ההופעות הבאות:

קיבוץ עמיר – "הקרפיון השיכור"
29/01/09 בשעה:21:30

קיבוץ ברעם
30/01/09 בשעה:21:30

"מושבוצ" מושב רמות, רמת הגולן
31/01/09 בשעה:22:00

כפר סבא – "לה פצ'אנגה"
02/02/09 בשעה:22:00

אשדוד – "בלזק"
05/02/09 בשעה:21:30

קיבוץ בארי
06/02/09 בשעה:21:30

לאתר של איתי פרל
למייספייס של איתי פרל

!–