ט''ו בשבת של מקובלי צפת

הידעתם שלחג האילנות והפירות היבשים יש גם משמעות קבלית עתיקה?

מסתבר שכבר במאה ה-16 היו נוהגים מקובלים בצפת לערוך סדר מיוחד בט"ו בשבט, לשיר שירים, להשתכר ולאכול המון פירות. למה? כדי לדון במשמעות הרוחנית של האדם, כמובן!

הרבה לפני שט"ו בשבט הפך לחג החלוצים / הירוקים / הילדים המנוזלים, הוא היה, למקרה שלא ידעתם, חג המקובלים. ט"ו בשבט נחשב כחג הטומן בחובו משמעויות קבליות נסתרות, כשביסודו עומד הקשר הסמלי שבין פריחת העץ לצמיחתו והתפתחותו הרוחנית של האדם. אבל אם להיות מדויקים, המשמעויות הקבליות של ט"ו בשבט, עתיקות ומסתוריות ככל שיהיו, לא היו שם מאז ומתמיד.
הרובד הקבלי של החג נוסף רק במאה ה-16, כשהעיר צפת רבת המקובלים שימשה כקלחת רותחת של מיסטיקה יהודית. המקובלים, כמה מפתיע, לא ציינו את החג בשדרה הקרובה לבית כשהם חופרים גומות בחול ותוקעים בהן שתילים רכים לתפארת מדינת ישראל. במקום זה, הם נהגו מקובלי צפת לערוך מעין משתה ססגוני שבמרכזו עמדו לימוד משותף של מקורות מהתורה מהתלמוד ומהזוהר שעסקו בפירות האילן, ובקשר שלהם לאדם ולעם. בז'רגון הקבלי, קוראים לנוסח שכזה "תיקון". ברבות הימים הפך "תיקון לליל ט"ו בשבט" למשהו שקצת מזכיר את ליל הסדר, וזכה לכינוי "סדר ט"ו בשבט".

קח פרי ותהיה רוחני
אחרי שקראו קטעים מהמקורות על הארץ ועל כל אחד משבעת המינים, אמרו המקובלים תפילה מיוחדת ועברו לחלק האלכוהולי של הערב. כנראה שהמקובלים לא הכירו את כלל הברזל לפיו אין לערבב שני סוגי יין, או שהם סתם האמינו שאם שותים בשם הרוחניות, לא קמים עם האנג-אובר. לאורך הלילה שתו המקובלים ארבע כוסות, בדיוק כמו בליל הסדר, רק שהפעם הם לא הסתפקו במיץ ענבים – על השולחנות היו כדי יין לבן ואדום. היין הלבן סימל את התנומה והשלכת – את הסתיו והחורף שמתחיל להתפוגג. היין האדום סימל את התעוררות הטבע והפריחה – את האביב שכבר מתחיל להראות סימנים ואת הקיץ שיבוא לאחריו.
אבל התוכנית האמנותית-רוחנית-מרכזית של הסדר כללה אכילה מפירות הארץ. ר' חיים ויטל הקבור בצפת, שהיה תלמידו של האר"י הקדוש, ניסח סדר קבוע ומדויק של אכילת לא פחות מ-30 סוגים, כאשר לכל סוג יש משמעות משלו. הסדר מתבסס על חלוקה של הפירות לשלוש קבוצות, שמייצגות שלושה עולמות – עולם העשייה, עולם היצירה ועולם הבריאה. שלושת העולמות הם מושגים יסודיים בקבלה שמבטאים שלושה רבדים של העולם שלנו:
1. עולם העשייה, מסומל על ידי פירות שאת קליפתם זורקים ותוכם נאכל כדוגמת רימונים, אגוזים ושקדים.
2. את עולם היצירה מייצגים פירות שתוכם, הגרעין, נזרק וחיצוניותם נאכלת, כמו זיתים, תמרים ודובדבנים.
3. את העולם הגבוה ביותר מבחינה מיסטית – עולם הבריאה שמייצג את ה"יש מאין" – מייצגים פירות שאין בהם פסולת, כלומר גם קליפתם וגם תוכם נאכלים, כמו למשל תאנים, תותים וחרובים.

קושיה: מה זה קשוח מבחוץ, רגיש מבפנים ובעל לב של זהב?
הרעיון שעומד מאחורי החלוקה הזו הוא שכדי "לתקן" את העולם (ולמי שאין יומרות גדולות מדי – גם כדי "לתקן" את האדם), צריך להיות מסוגלים למצוא את הטעם שבכל אחד משלושת סוגי הפירות האלה. הפירות שנאכלים בשלמותם מייצגים דברים, מצבים ומפגשים אנושיים בהם הכל טוב, משמעותי וחיובי באופן ברור ומוחלט ולא צריך להתאמץ כדי לגלות את זה. שני סוגי הפירות האחרים מייצגים מצבים קצת יותר מורכבים בהם לפעמים צריך להסיר את הקליפה כדי להגיע אל המהות, או לחלופין לזרוק את הגרעין ולמצוא את המשמעות דווקא ברובד החיצוני של הדברים. אכילת הפירות ייצגה את היכולת של האדם "לטפס" מעולם לעולם, כשכל פרי שנאכל מסמל התקדמות רוחנית נוספת.
כדי לטעום מעולמות עליונים, מפירות טובים, לדקלם כמה קטעים ולשיר יחד שירים, לא חייבים להיות מקובלים. אם חפצה נפשכם בט"ו בשבט קצת אחר, אתם מוזמנים להזמין מספר חברים קרובים, לפרוס מפות לבנות, לפקוק כמה בקבוקים לבנים ואדומים ולקיים תיקון ליל ט"ו בשבט משלכם. הקטעים שתלמדו יחד יכולים להיות מגוונים ומומלץ להתבסס על קטעים מהמקורות, אבל כדאי להוסיף קטעים שנוגעים לכם ועוסקים בעצים ובאנשים – שירה מודרנית, קטעים ספרותיים ובעצם כל מחשבה שעוברת לכם בראש כשאתם חושבים על הקשר בין רוחניות לצימוקים.