בושה ערבית במכללת צפת
מוחמד ותד אתר מעריב
את הטור הזה כתבתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשעה 9:45 בבוקרו של אותו יום הקדמתי לסיים את הרצאתי בפני תלמידי שנה ב’ למשפטים בקורס משפט פלילי בינלאומי, והודעתי להם כי בגן העיר, הגן הסמוך למכללה האקדמית צפת, מתקיים טקס הזיכרון.
וכך אירע שאני, בלוויית כל תלמידיי, ערבים כיהודים, צעדנו אל גן העיר. אט אט פסעו מחוגי השעון לכיוון השעה 10:00, והנה הצפירה נשמעת מכל עבר. אנשים נעמדים זקופים על רגליהם, מרכינים ראשיהם כלפי מטה, ושטים כל אחד במחשבות משלו על השואה, על ההרג, על החוויה הקשה ועל העצב, הכאב והיגון, הכרוכים בסיפורים אלה.
אלא שקולות הצפירה התערבבו בקולות אנושיים. ממש מבעד לסורגים של הגדר המפרידה בין גן העיר לבין בניין גן העיר של המכללה טיילו להם תלמידים ערבים כביום רגיל, עם הסיפורים, הבדיחות, החיוכים, סיפורי השגרה – כאילו דבר לא מתרחש מעברו השני של הגדר.
נוכחותם ההפגנתית של תלמידים אלה ברחבת בניין גן העיר לא הייתה בכדי. זה היה אות התרסה, ולמצער הבעת אדישות ביחס למתרחש בגן העיר. הם ביקשו להסביר למתאבלים, שלא בכאבכם אנו שותפים ולא אותו אנחנו חשים. הם ביקשו להבליט את היותם ה”אחר”.
השואה היא טרגדיה אנושית שעיקרה פשע נגד האנושות
מיד בתום הטקס עליתי למשרדי, חושב, תוהה, משתאה ומנסה להבין על שום מה ההתרסה הזו. המתריסים בלבלו בין התנגדותם לחלק מהפרקטיקות הנהוגות על ידי מדינת ישראל לבין כאבם של היהודים כבני אדם, כאב שאין לו ולפוליטיקה ולו כלום. שכחו הם כי השואה היא טרגדיה אנושית, ושהעובדה כי עיקר בה פשע נגד האנושות כאנושות, יש בה גם פגיעה גדולה בצלם נפשו של האדם היהודי כאדם, באשר הפך הוא לאובייקט של העריץ הנאצי הנתעב.
המחזה שראיתי בגן העיר מדיר שינה מעיניי, ואם סברתי פעם שהחברה היהודית נהיית קיצונית אט אט, הרי שמגמה זו בולטת גם בקרב הציבור הערבי, אזרחיה של מדינת ישראל. אכן, לשון המשנה ברורה היא: “שנים אוחזין בטלית, זה אומר:
אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו” (המשנה, בב”מ, דף ב’, ע “א).
לא כך הוא בענייננו. ההקצנה מולידה קרע, והקצנת יתר מובילה לקרע שלא ניתן לאיחוי. דווקא אירוע הזיכרון לשואה ולגבורה הוא שצריך להיתפס כאירוע מאחה בין היהודים לבין הערבים. חבל מאוד שהוא מנוצל להגדלת הפערים.
הצרה הגדולה היא ששכחו אחיי הערבים: שכחו כי מי שמבקש שיתייחסו אליו כאל אדם, בלי קשר לזהותו הלאומית, כך גם הוא צריך להתייחס לאחר. ושכחו כי תהא דתו אשר תהא ויהא לאומו אשר יהא, עיקר באדם הוא כבודו, דווקא בגלל היותו אדם.
